על גזענות, אלימות, ותחבורה ציבורית

פורסם באתר saloona
בעודי מחכה בתחנת האוטובוס לקו 25 בצפון תל אביב, התלבטתי, האם לשלוף את העיתון בערבית או עדיף לקרוא את הטקסט המודפס בעברית, כדי לצמצם מתיחות? כדי שהאישה הזקנה שישבה לידי לא תיבהל. כי הרי מה יש לערביה לעשות באזורים הרגועים והיפים האלה של תל אביב? קניון אין שם וגם לא סופר פארם. מחשבות קלאסיות שעוברות במוחו של מסיג גבול, המכין את עצמו לרגע בו יתפס, שידע מה להגיד. ולמרות שנורא השתוקקתי לקרוא את המשך הראיון המעצבן שהתפרסם במקומון הערבי, הטקסט העברי ניצח.

מתישהו הגיע האוטובוס. עליתי, התיישבתי ולפני ששלפתי את העיתון מהתיק, עצרתי שוב לשקול, האם זה כדאי? האם זה יגרום לאנשים לזוז בכיסאותיהם? להצמיד את תיקיהם לחיקם? האם הם יודעים ברגע זה שאני ערביה? לא בטוח, היו כבר שאמרו שאני לא נראית, שאני נראית תימנייה דווקא. פתאום עוברת בי המחשבה, מה היה קורה אילו הייתי שחורה אפריקאנית, מה שבטוח הוא שהלבטים האלה היו נחסכים ממני. כי אז זהותי היתה צורחת החוצה ונשפכת ממני, כי זהותו של שחור, מסתכמת בהיותו שחור, ותו לא. מעבר לקליפת הצבע, לא קיים אדם. כך שאין סיכוי שהוא יפתיע אותך. זה טוב, וזה לא מאיים. וראו זה פלא, דווקא המחשבה הזאת היתה משחררת. החלטתי שמעכשיו אני שחורה, ובהיותי כזאת יש לי את כל הזכות להוציא את העיתון של השחורים ולקרוא בו. זה לגיטימי ואף צפוי.

בעודי צוללת לתוך הראיון, נשלפתי שוב החוצה לשמע צעקות, צרחות ממש, בחלק האחורי של האוטובוס. מה קרה? כולם צעקו. איש זקן, בעל חזות מזרחית, נתן סטירה לנער בן 17-18 שנראה מותק וחנון, והזיז אותו בגסות ממקום מושבו. ולא שחסרו כסאות פנויים לשבת. החמוד קם, והגס התיישב במקומו. נורא ריחמתי על הילד, הוא אפילו כמעט בכה. ראו שהתאפק כי הוא גבר. מיד אחר כך התברר לי איזה סוג של גבר הוא מתכנן להיות. כמו יש מאין צצה צעירה ג’ינג’ית יפהפייה, והתחילה לנהל שיחה עם הנער. באנגלית שוטפת היא התנצלה, אמרה שמעולם לא ראתה מקרה כזה, שבישראל זה לא קורה. הרגיעה אותו וקבלה את פני העולה החדש מטקסס. והשיחה זרמה וזרמה, על דא ועל הא, עד שנהיה לי חור בראש, ולא הצלחתי להתרכז בראיון שכמעט הסתכנתי בגללו להקים מהומה באוטובוס ולהבריח את יושביו. ואז הגיעה השאלה המעניינת, איפה אתה רוצה לשרת? ב-Special Forces  הוא עונה לה, ב- Duvdevan.

לא ידעתי מה לעשות עם החמלה שחשתי כלפיו לפני כמה דקות. לאן ללכת איתה, ואיפה למקם אותה. וככל שהבטתי בו יותר, ראיתי פני ילד, תינוק ממש, כל כך מתוק ותמים. שלא יודע שבישראל אנשים הולכים מכות, אם לא למעלה מזה, ושלא כולנו ג’ינג’יות שמדברות אנגלית רהוטה, מנומסת ומתנצלת. היא איחלה לו הצלחה והלכה לה, והוא נבוך וזר יותר מקודם, המשיך לשבת ולהקשיב למוזיקה ולשחק באייפון כמו כל הילדים.

אחרי שתי דקות, קם הגס ממושבו והתכונן לרדת באלנבי, ונעמד ממש מול הפרצוף שלי. בדיוק קבלתי שיחה מבעלי, לענות או לא לענות? זאת, באותו רגע, היתה השאלה.  אם לאמריקאי העולה לארץ כדי למות ולהמית למענה הוא הכניס מכות, מה הוא מסוגל לעשות לי? ולפני שאגלוש ליותר מדי תסריטים מבהילים, קבלתי את השיחה. בערבית רהוטה של שחורה מתולתלת אמרתי: נראה לי שאני מתעכבת בעבודה, יש מצב שאתה מבשל? והאיש הגס, העיף לעברי מבטים, חייך וכמעט צחק. טוב, אני נזכרת, ערבית זה בטח הרבה יותר קל לו.