על האלימות הנפוצה בחברה הערבית, עדויות של תלמידים

אנחנו אוכלים אלימות, שותים  אלימות, לומדים אלימות, ולא חיים בלי אלימות.
המדריכה: ספרו לי על מקרה אלימות שחוויתם בעצמכם?
חניך בן 16 שנה: כשהייתי ילד, אמא שלי נהגה לשבת על ידי, לא כדי לפנק אותי, לחבק אותי, לתת לי מחמאות על דברים טובים שעשיתי, או לשחק אתי, אלא כדי להרביץ לי מכות. כל יום, במהלך הכנת שעורי הבית הייתי חוטף סטירת לחי על כל טעות בקריאה ובכתיבה. סטירה אחת אחרי השנייה, עד שנמאס לי לשבת על הכיסא וללמוד.  למדתי שלמוד זה לסבול. אני שונא את הלימודים ואת ביה"ס.

חניך שני: בחודש רמדאן (ברור שבחודש הזה צריך להתנהג טוב לאחרים, זהו חודש הברכה!) אבא שלי חבט בי במקל עץ, בגלל שהוא ביקש ממני לקנות לו פלפל חריף מהמכולת לפני ארוחת הערב, ושכחתי.  לא התכוונתי לסרב להוראות שלו, אבל שכחתי, כי לא רציתי לפספס משחק כדור עם ילדי השכונה. המשחק עלה לי ביוקר. הייתי קטן ולא דמיינתי לעצמי שהתגובה שלו תהיה כל כך קשה. המכות היו מה זה חריפות, הרבה יותר  מהפלפל החריף שלא קניתי.

חניכה שלישית שואלת את המדריכה:  את יודעת איזה מקצוע אני שונאת עד היום? מדריכה: לא. החניכה: גאוגרפיה. כאשר הייתי בכתה ה' השתעממתי בשעורי הגאוגרפיה, היה לי קשה לעכל את החומר, ולא רציתי ללמוד את המקצוע.  המדריכה: אני לא קולטת, גאוגרפיה? מה  הבעיה? החניכה: הבעיה שאני שונאת את המורה. היא כל הזמן צעקה עלינו, ונזפה בי כי לא הכנתי את השעורים והציון שלי היה נמוך. אבל הציון הנמוך לא הספיק לה! באחד ימי הקיץ החמים, כשלא היה מזגן בכתה, נמנמתי על השולחן  והפה שלי היה פתוח. פתאום אני רואה אותה עומדת לידי וצועקת: תסתמי את הפה שלך שהזבובים נכנסים אליו, ותצאי החוצה. אני לא רוצה לראות אותך כאן. מאותו היום גם אני החלטתי לא לראות אותה יותר.