על המנון אחד, המונים רבים וסולחה אחת

פורסם ב Saloona, בבלוג של אסמא אגבארייה זחאלקה אנחנו ה99%

האוויר צח, הגשם שטף את החול והאבק, ועדיין קשה לנשום. מה זה העצב הזה? אני תוהה. ולא מצליחה לאתר את התשובה. אז החלטתי לכתוב.

היום שמעתי את הניתוח הבא לסכם (או לחסל?) את מהות קיומנו כאן. הוא נאמר בצורה ישירה על ידי איש נאור, עם חיוך נבוך, מחנך דורות: אם ייפתר הסכסוך, תקום מלחמת אחים בין היהודים. לכן, צריך לתחזק אותו. את הסכסוך. יש אינטרס לקיים אותו, זה מלכד אותנו יחד. ואני חשבתי שהציונות היא הדבק המאחד, מסתבר שדווקא זה הערבים.

אבל, האם באמת הערבים מלכדים את היהודים, או שמא היהודים ממלכדים את עצמם. כי כמה מוקשים ניתן לבלוע מבלי להטיל אפילו ספק קל שבקלים שיום אחד זה יתפוצץ? מזרחיים-אשכנזים, חילוניים-דתיים, מתנחלים וסתם ישראלים. רגע, ומה לגבי הקונפליקט של עשירים-עניים, או טייקונים וסתם מעמד ביניים? הרי המדינה מזמן כבר נמכרה לתאגידים ישראליים וזרים. לא לדאוג, הם עונים לך, מישהו פה דואג להעביר את הפיצוץ למקום אחר. את לא שמה לב שבכל פעם שהשאלות הפנים יהודיות עולות, אז פתאום שומעים תרועות מלחמה. ואני דווקא שמתי לב. מזמן אני שמה לב.

אני גם שמה לב לפיצוצים הקטנים התת קרקעיים. אני שומעת אותם בקרקור הקיבה של העניים, ערבים כיהודים, מזהה אותם בתלושי השכר של ערבים כיהודים, בפניהם של המפונים מבתיהם, ערבים כיהודים, באבדון של נוער המשוטט לו ברחובות ללא עתיד, ערבים כיהודים. ואני מנסה להשחיל, אבל הוא רוצה לדבר על ההמנון:

פתחנו את ההמנון, הוא מספר, וחשבנו וואלה, יש פה אוכלוסייה שלמה מודרת. ואני בכלל לא חשבתי לדבר על ההמנון, סתם באתי לדבר על הצדק החברתי. משהו כנראה בזהות הראשונית שלי, שלף את הנושא העיקרי ממחבואו. נו, ומה החלטתם בסוף? אני מתעניינת בלי הרבה אשליות – אה, לסגור את זה בחזרה. סתם העיפו הצצה על הפצצה, והמשיכו הלאה.

בכלל, בימים האחרונים אני מבלה במעברים חדים בין שני הנרטיבים, כעוברת בין שני עולמות מקבילים, שרק שנאה תהומית עומדת ביניהם. ונראה כי אין גשר. בחור ערבי מצליף: מה זה השיח המעמדי הזה? זה רק סימפטום לשאלה הלאומית, גזלו לי את האדמה, הכריחו אותי להיות פועל בתל אביב, והיום אני פליט באדמתי. מה יש לך להגיד לי?

לך וגם לו אין לי תשובה "מפוצצת", יש לי רק את הניסיון שצברתי ואת החזון שאני מאמינה בו. ממקום זה דיברתי עם ניסים גומלי, הבחור המזרחי מ"הלא נחמדים". אותו בחור תקף אותי בהפגנה לזכר משה סילמן, זכרונו לברכה, ותלש מידי את המגפון ושבר אותו, משום ש"העזתי" לומר "עזה בוערת". אישה אחת שאלה אותי, איך לא פחדת ממנו? זה היה נורא מפחיד! ואני לא חשבתי בכלל באותו רגע על הפחד. אני יודעת לזהות מאיפה באה האלימות. בהפגנה קטנה שנערכה בתל אביב אתמול, נגד חוק הרווחים הכלואים, שוב פגשתי את ניסים. הפעם הוא נראה מפויס וחיפש את הסולחה. תפסתי אותו לשיחה וזה מה שהיה לי להגיד לו:

שנינו באנו מהרחובות בהם זרם הביוב. שנינו יודעים מה זה עוני. מה זאת גזענות. אני באה ממקום בו מארגנים עובדים כמוך באלפים, מזרחיים, רוסיים, ערבים וכל הסוגים והמינים האנושיים. מגנים על זכויותיהם, על הפרנסה ועל העתיד. אם היית מקשיב לנאום אז, היית שומע את המילה "שדרות בוערת", "יפו בוערת", נצרת, דימונה, אופקים, לוד. משם אנחנו באים. וכן, עזה בוערת, כי יש בה כיבוש ישראלי, ויש בה עוני מחפיר, ויש בה דיכוי של חמאס. צדק פה לא יקום, אם ימשיכו לדכא עם אחר, ואם הכסף ימשיך לזרום להתנחלויות ולביטחון. סבבה נאבק יחד על החברתי, אך גם אם לא תסכים אתי על המדיני, אתה לא תשתיק אותי. כאן ננהל דמוקרטיה.

לשיחה נכנס גבר בעל חזות אשכנזית, ואמר לניסים משפט אחד קולע: לפני שפינו את החברים שלך מבתיהם באור יהודה, הם התאמנו קודם על הפלסטינים בשטחים. זה מתחיל בערבים, אחר כך זה בא על המזרחיים, ועכשיו גם הגיע לאשכנזים.

לפעמים צריך לכתוב כדי ללכוד שוב את רסיסי התקווה, לא אלה של ההמנון, אלא של שירת ההמונים, השקטים והמושתקים, אותם שומעים רק אלה שמקשיבים.

 

תגיות:

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה