על הקשר בין "פוקסטרוט" ו"המתקפה"

לא ראיתי את הסרט "פוקסטרוט", וגם לא את סרטו הקודם של הבמאי שמוליק מעוז "לבנון", אבל זה לא ימנע ממני לדבר על הסרט, כי לא בסרטים עסקינן אלא בפוליטיקה, נטו. גם לא ראיתי את שני סרטיו האחרונים של הבמאי הלבנוני זיאד דווירי, "תיק מספר 23" שיצא זה עתה, ו"המתקפה" שיצא לאקרנים בשנת 2012. שני סרטים בעברית ושני סרטים בערבית שיוצריהם קשורים זה בזה הרבה יותר ממה שהם עצמם חושבים.

הם בני אותו הגיל, האחד נולד בביירות והשני בתל אביב. אפשר רק לנחש שכאשר מעוז השתתף במלחמת לבנון הראשונה, דווירי עבר את חווית המצור בביירות. הגורל הפגיש ביניהם בפסטיבל ונציה 2017 שנערך לאחרונה, כאשר מעוז קיבל פרס יוקרתי, וכמאל באשה, השחקן הראשי בסרטו של דווירי "תיק מספר 23", קיבל את פרס השחקן המצטיין. לא ידוע לי אם הם שוחחו ביניהם, דבר לא התפרסם על כך, וממילא אני מניח שמצבם בתוך קהילותיהם לא מאפשר להם לעסוק במיצגי אחווה יהודית ערבית.

בעקבות הזכיה, שמביאה כבוד גדול לתעשיית הקולנוע הישראלי, זכה מעוז לקיתונות של ביקורת מפי שרת התרבות והצנזורה. כמוני, גם היא לא ראתה את הסרט, אבל גונב לאזנה שבאחת הסצנות מוצגים חיילי צה"ל כמי שהתנהגו באלימות כלפי פלסטיני במחסום, טשטשו את מעשיהם ובכך, לטענתה, הכפישו את שם צה"ל.  וכך, רגב משתמשת בחופש המימון כדי להלחם בחופש הביטוי. אבל כאן לא מסתיים הסיפור הבנאלי הזה. מה ששופך אור נוסף על הדמיון הוא, שבאותו זמן ממש, כאשר חזר דווירי לביירות, כשהוא בוודאי מאושר מזכייתו שהביאה כבוד גדול לקולנוע הלבנוני, הוא נעצר בשדה התעופה, הואשם בבגידה ועמד להשפט בפני בית דין צבאי.

עבור מעוז, עשיית הסרט "לבנון" היתה אולי סוג של תרפיה והתמודדות עם החוויה הקשה שעבר כחייל צעיר דרך קנה הטנק שבו ישב במלחמה. דווירי לעומתו, התמודד עם פחדיו על ידי כניסה לגוב האריות ובחינת הקרביים של מדינת היהודים, כדי לבדוק את אמיתות המיתוס עליו גדל. הוא עשה סרט סביב אותו נושא בו עוסק מעוז, אבל מזווית אחרת. סרטו "המתקפה" עוסק ברופא פלסטיני המגלה בתדהמה שאישתו ביצעה פיגוע בו נהרגו 11 ישראלים, והוא מנסה להבין מה גרם לה לעשות את המעשה הבלתי צפוי הזה.

כאמור אינני יכול להעיד על איכותו של הסרט "המתקפה". כמוני, גם רוב הציבור הערבי לא ראה אותו, כי הסרט הזה הוחרם. מי שהחרים אותו בלבנון, גם הוא כמו שרת התרבות שלנו, לא ראה את הסרט ולא התעניין בתוכנו או איכותו. מה שעניין אותו הוא שדווירי בחר לצלם את הסרט בתל אביב, מה שהפך אותו מייד ל"בוגד", משום שהוא שבר את החרם התרבותי והכלכלי שלבנון מטילה על ישראל. יתר על כן, דווירי ביקר בארץ אויב ללא אישור ממוסד ממלכתי מוסמך.

הביקור בישראל אכן עזר לדווירי, כפי שהוא מעיד, להתמודד עם המציאות המורכבת, ולגלות שהמפלצת אינה כפי שתיארו לו אותה מאז ינקותו. הוא פגש את הכיבוש במלוא אכזריותו, אבל גם פגש ישראלים שמאלנים וליברליים, כפי שכינה אותם באחד מראיונותיו, וביניהם אף מצא שחקנים שהסכימו להשתתף בסרטו. מובן שבעיני הפונדמנטליסטים הלבנוניים הוא הפך אוטומטית "לאוהב יהודים", וכידוע כל יהודי מעצם ישיבתו בציון הוא ציוני חובב כיבוש, ולכן כל מגע בין לבנונים לבין ישראלים אסור בתכלית האיסור.

דווירי הגן בחירוף נפש על זכותו להוציא את האמנות מהפוליטיקה כשהוא טוען שהמציאות מורכבת יותר מזו הנשקפת מעיניהם של מי שלא קראו צ'כוב, בעברית או בערבית, ושיש להם דעה נחרצת על המותר והאסור בתחום התרבות. מצד שני, ברור לגמרי שמעוז, לטענת רגב ותומכיה, חוטא באהבת ערבים, ללא אבחנה בין ערבי טוב לערבי רע. בעיניהם כל הערבים הם אנשי דאע"ש או חמאס, בעצם היותם פלסטינים.

בעיני פונדמנטליסטים לבנונים ולאומנים ישראלים תפקידם הלאומי של דווירי ומעוז ברור כשמש. תפקידם של סרטים לבנונים הוא האדרת השהידים, וחיילי חיזבאללה המוכנים להקריב עצמם למען המולדת, ובהתאם, על מעוז לייצר סרטים חפים מכל ביקורת על צה"ל ועל מוסריותו. על דווירי להשתתף בכל מאודו בחרם על ישראל הכובשת והשואפת להתפשט על חשבון הערבים, ועל מעוז להלחם בכל כוחו נגד החרם על ישראל, לאור הביקורת הבלתי מאוזנת נגד ישראל ברחבי העולם. הציבור הערבי לא יזכה לראות את "המתקפה" של דווירי, וגם בישראל לא מומלץ לצפות ב"פוקסטרוט" של מעוז פן ייפגע המורל הלאומי. לאמנים אסור להביע ולו את הספק הקטן ביותר בצדקת הדרך של המאבק הלאומי המקודש ובטוהר מידותיו.

למרבית האירוניה, דווקא המאבק של תומכי החרם הערבי נגד אמנים המחפשים להשתחרר מהתפיסות הלאומניות והדתיות החונקות את החברה הערבית, חושף את כוחה של האמנות. נסיונותיה של שרת התרבות, שעולמה צר כעולם נמלה, לחנוק את האמנים הישראלים, ולהכפיף אותם לקונצנזוס הלאומי, כפי שהיא מגדירה אותו מייצרים עוני תרבותי ומעצימים את הדעות הקדומות. כמו שהטיח לפני חודשים מעטים שר בטחון המודח משה בוגי יעלון – החברה הישראלית מתבהמת.

מצד שני, נזקו האדיר של החרם הערבי הוא לאו דווקא בפגיעתו בישראל, אלא בפגיעתו בחברה הערבית עצמה. הוא משמש כנשק נגד כל תופעה הפורצת את גדרות הדת והמסורת, נגד העירום והארוטיקה, וגם נגד היצירה המדעית, מדרווין ועד אינשטיין. יצוין שהמאבק נגד הארוטיקה והעירום אינו נחלתו הבלעדית של העולם הערבי. גם הצנזורה שרגב מטילה חודרת לתכנים אמנותיים המציגים עירום, כשהיא מתייחסת אליהם כאל מעשה פריצות.

אין לי כלים לשפוט את החלטת חבר השופטים בפסטיבל וונציה מבחינת ערכם האמנותי של הסרטים שזכו בפרסים, אבל אין לי כל ספק שעצם המפגש בין יוצרים ערבים וישראלים על במה אחת מביע מסר חוצה גבולות וחרמות. האמנות היא שפה על-לאומית, היא ביקורתית כי היא חפשיה, וזו הסיבה שהיא כל כך מפחידה את הלאומנים ואת הפונדמנטליסטים למיניהם. אין גם ספק בלבי ששרת התרבות בישראל עושה שרות אדיר לתומכי החרם על ישראל בלבנון ונותנת הצדקה לעמדתם, כשם שתומכי החרם הערבי על ישראל עושים מצדם שרות אדיר לשרת התרבות וחבר מרעיה.

מי שעומדים בתווך הם זיאד דווירי ושמואל מעוז, שמתוך רצונם ליצור אמנות חופשית, הם גורמים לאנשים לחשוב ושוברים סטריאוטיפים. שני היוצרים האלו מקרבים דרך סרטיהם העלילתיים את הציבור למציאות המסובכת והקשה בה אנו חיים ובכך טמונה הסכנה שהם מציבים לכל מי שניזונים מהסכסוך והשנאה.

לא ראיתי את הסרטים האלה, אבל למדתי משני היוצרים האלה פרק בחופש היצירה וחשיבותה לעיצוב חברה צודקת ונאורה. לבנון הפרידה ביניהם, וונציה איחדה אותם לרגע, אך בחייהם וביצירתם הם מבטאים את הטרגדיה הנוראה בה אנו חיים, טרגדיה ממנה ניזונה שרת התרבות ומצדדי החרם בעולם הערבי ומחוצה לו.