על הרצח של מחמוד עבדאללה אדואן

image002

כשחיילי דובדבן פלשו עם שחר למחנה הפליטים קלנדיה זו הייתה החוליה הראשונה בשרשרת אירועים שלא אחטא לאמת אם אכנה אותה: "כרוניקה של מוות ידוע מראש."

מחמוד עבדאלללהאדואן בן ה – 21 הואהקורבן האחרון לירי הצבא.

"מחמוד עלה על הגג בית מגוריו, רצה לראות מה קורה", סיפר אביו לכתב בריטי עמו שוחחתי, "חייל אחד, צלף, ירה בו מלמטה. הכדור פגע בגרון, חדר פנימה, עבר לכל אורך הגולגולת ויצא למעלה, במצח".

אבל כבד ירד על מחנה הפליטים.

אבלים ומבכים את מחמוד, וזוכרים גם את האחרים שנרצחו.

בוכים על הבנים והאחים והאבות, אבלים על החברים ועל השכנים.

קירות הבתים במחנה נתמכים זה בזה וכמוהם דריהם, שחייהם ומותם שלובים זה בזה.

לאורך שעות הלוויה נקבצו מחוץ למחנה  אנשי כוחות הביטחון ממגוון יחידות וחיכו חמושים ודרוכים.

כשנגמרה הלוויה הילדים הגיחו מהסמטאות, עלו על הגגות, טיפסו על הגבעה שלצד החומה  וזרקו אבנים.

בתגובה החיילים ירו וירו וירווירו.

רימוני גז והלם רבים מספור הושלכו. ליורים צורף המלקוש (פעם ראשונה שראיתי אותו בפעולה בקלנדיה).

למלקוש עשרים קני ירי שמותקנים על גג רכב ומופעלים בו זמנית בלחיצת כפתור מתוך הג'יפ.

חידוש בארסנל האמצעים לפיזור הפגנות שפגיעתו רעה, רעה מאד.

הרימונים הנורים מהמלקוש עולים למעלה, מותירים נתיבי שובל עשן לבן בשמיים ויורדים בענן סמיך וחונק של גז אל קבוצת הילדים.

לפני עשרות שנים ניסו לכונן פה חברה חקלאית. בני האדם יחלו לגשם בעתו וקוו ש"האדמה תצמיח לנו לחם". עם חלוף השנים השתנה סדר הדברים. לא עוד מפללים לגשמי ברכה אלא לאלוהי צבאות ומלחמות.

המלקוש שוב אינו גשם, הרימון כבר לא פרי העץ וגם זאב הוא לא בעל חיים.

כך גם האמת, היא מעוותת ומדובררת. אמת מטעם ולמען.

גרסת הצבא להריגתו של מחמוד:

"במהלך פעילות צבאית של יחידת דובדבן למעצר מבוקש, בוצע ירי לעבר הכוח. כתוצאה מכך החלו חילופי אש בין החמושים לצבא וכן נזרק לעבר החיילים מטען מאולתר. החיילים השיבו בירי לעבר משליך המטען והוא נהרג".

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2513297

"סבא שלי היה אומר לאבא שלי: תראה, עוד חמישים שנים יהיה טוב. אבא שלי היה אומר לי: תראה, עוד חמישים שנה יהיה טוב. אני אומר לילדים שלי אותו דבר, אני אומר להם שעוד חמישים שנה יהיה טוב. אבל אפילו שאני אומר אני לא באמת מאמין, אני יודע שאף פעם לא יהיה טוב"

אמר אבו-ניאז.

אודות תמר פליישמן