על מה באמת מתכתשים ביבי ואובמה

אחרי חודשים רבים של פטפטת מלחמתית בלתי פוסקת, נשמעו סופסוף צפירות ההרגעה. עכשיו אפשר לעצור לרגע, ולהבין מה לעזאזל קורה פה, ומה באמת עומד מאחורי ההתכתשות המתמשכת בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו, עד כדי קרע כמעט גלוי.

ראשית עלינו לברך את העיתונאי הוותיק שמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות", על שעשה את הבלתי אפשרי, והוריד את הזוג המגלומני ברק את נתניהו מהעץ האיראני, בעזרתן של שתי הדלפות. הראשונה דיווחה על צעקות רמות בין השגריר, דן שפירו, לבין נתניהו. השנייה דיווחה כי ארה"ב הודיעה לאיראן שאין לה שום קשר למתקפה ישראלית אפשרית, וביקשה מאיראן לא לתקוף בתגובה את הבסיסים האמריקאים במפרץ הפרסי. הידיעות האלה כמובן הוכחשו, שיפר נהנה מאמינות גדולה, והכותרות עשו את שלהן.

בינתיים ביבי וברק החליטו לרדת מעץ ההתקפה על איראן, על בסיס הבטחה אמריקאית שאובמה ישרטט קו אדום, שחצייתו תצדיק תגובה ישראלית או תקיפה אמריקאית. אך בעוד שאובמה הצליח באמצעות שיפר להרגיע את ביבי, גם ביבי לא יוצא בידיים ריקות לגמרי. הוא קיבל התחייבות של אובמה להשתמש בכוח כדי למנוע מאיראן לבנות את הפצצה הגרעינית, שהיא מעבר לאמירות הכלליות על המחויבות לביטחון ישראל.

[[מה מטריד את ביבי]]
נראה שלא איראן מטרידה את נתניהו ואת ברק, אלא מעמדה של ארה"ב באזור. עם איראן, ישראל תוכל להתמודד. אבל הרבה יותר קשה לה להתמודד עם השינויים הדרמטיים המתחוללים במזה"ת, ועם המחויבות האמריקאית לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל. מעמדה של ארה"ב באזור תמיד היה הגורם המרכזי שקבע אם באפשרותה של ישראל לעמוד מול האתגרים הביטחוניים שלה, ולשמור על עליונותה הצבאית מול המדינות הערביות. אלא שמאז ינואר 2009, עם כניסת אובמה לבית הלבן, מעמדה של ארה"ב והתפיסות האסטרטגיות שלה השתנו מקצה לקצה. מי שישווה את שמונה השנים של הנשיא בוש לארבע השנים האחרונות של אובמה, יזהה מיד את ההבדל. וההבדל הזה עושה רע מאוד לביבי ולממשלתו.

[[מה מטריד את אובמה]]
אובמה קיבל מדינה שהיתה על הקרשים, והוא מנסה לשקם אותה, ללא הצלחה מרובה. לשם כך הוא עשה תפנית של 180 מעלות גם במישור הכלכלי וגם במישור הצבאי. ארה"ב נסוגה מעיראק, והשאירה מאחוריה משטר פסיאודו דמוקרטי, אשר לא מצליח להשתלט על התוהו ובוהו השורר בה; גם באפגניסטן המצב אינו טוב יותר. אמריקה נושאת ונותנת עם הטליבאן, בזמן ששעון הנסיגה שלה מתקתק; היחסים עם פקיסטאן מדורדרים מאז חיסולו של בן לאדן; ועידן ההרפתקאות הצבאיות הסתיים לפי שעה.

את החלל שהותירה ארה"ב מאחוריה, ממלא האביב הערבי. אמנם יש לו ניחוח דמוקרטי, אולם הטעם הוא טעם אסלאמי, שקשה לישראל לעכל. נאומו של אובמה באוניברסיטת קהיר בראשית כהונתו התקבל בירושלים בתדהמה, בעוד שבמדינות ערב ראו בו סימן לכך שהחורף, שנמשך למעלה מ- 60 שנים, מפנה דרך לאביב דמוקרטי חדש. אובמה הבין שהתערבויות צבאיות יוצרות אנרכיה, או מדינות כמו סומליה ואפגניסטן, וכי אין מנוס מלהכיר בפעמי ההיסטוריה. בוש הוביל את העולם למצב של קריסה כלכלית, ולמלחמה שכילתה את משאביה המתדלדלים של ארה"ב. עודפי התקציב שהוריש קלינטון, הפכו תוך שמונה שנים לגרעון של טריליון דולר, עקב מדיניות הפחתת המיסים לעשירים והוצאות צבאיות של מאות מיליארדי דולרים.

[[אסון או הזדמנות היסטורית]]
ניצחונם של האחים המוסלמים במצרים נתפס בישראל כאסון אסטרטגי, בעוד שממשל אובמה רואה בו התפתחות בלתי נמנעת, ואפילו הזדמנות, שאל לה לאמריקה להחמיץ. נתניהו מסתכל בעיניים כלות כיצד הממשל האמריקאי מציע לנשיא המצרי החדש, מוחמד מורסי, חבילה של הטבות כלכליות הכוללת: ויתור על מיליארד דולר, שליש מסך החוב המצרי לארה"ב; 375 מיליון דולר למימון ערבויות להלוואות; ו- 65 מיליון דולר לטובת קרן להשקעות בעסקים חדשים. אובמה אינו חונק את האחים המוסלמים, אלא מנסה לגרור אותם לצידו באמצעות פיתויים כלכליים נדיבים, למרות שמורסי פיטר את ראשי הצבא המצרי, שנחשבו לבעלי הברית הנאמנים של אמריקה וישראל. בקיצור, האסלאם, שבעיני ישראל נתפס קיצוני, מקבל לגיטימציה אמריקאית, ועל ישראל ללמוד לחיות עם זה.

אובמה מבין היטב שמורסי נבחר באופן דמוקרטי, וכי בדמוקרטיה דעת הציבור היא הקובעת. זיופי בחירות ודיכוי הציבור באמצעות טרור חלפו מן העולם עם הפלת הדיקטטורים הערבים. אובמה גם מבין שדעת הקהל הערבית לא אוהבת את ישראל בגלל יחסה לפלסטינים, ומכאן גם נובעת עמדתו בנושא ההתנחלויות. הממשל האמריקאי מבין שהתמיכה הכספית במורסי לא תועיל לאינטרסים האמריקאים, אם הממשלה המצרית לא תקדם את מצבם של אזרחיה, ולא תפעל בסולידריות עם הפלסטינים. הרי המשטרים המושחתים, אשר גנבו את כספי הסיוע לכיסם והתעלמו מסבלם של הפלסטינים, שילמו על טעויותיהם אלה בנפילתם.

על כן הנושא האיראני הוא רק חלק מהשלם. ישראל דורשת מארה"ב להמשיך ולנפנף במקל הארוך, וארה"ב מעדיפה לנופף בגזר, כי האופציה הצבאית אינה באה בחשבון. האדם הקטן בארה"ב טרוד בענייני פרנסה, הממשל האמריקאי מכונס בבעיותיו, בשקיעה ההדרגתית של האימפריה, ומחפש דרך לצאת מהמבוך, ללא הצלחה מרובה. נתניהו לא יכול להשלים עם זה. הוא רוצה שארה"ב תחזור לימי הקווים האדומים והאולטימאטומים הצבאיים. הוא גם חושב שאובמה תמים, וכי אין דרך להתמודד עם המציאות המשתנה אלא בכוח, במקל ארוך כזרועו הארוכה של צה"ל.
לביבי נותרה רק תקווה אחת, שאמורה להתגשם בנובמבר הקרוב: חברו מיט רומני יציל את אמריקה, את ישראל ואת העולם כולו. כאשר הסקרים מנבאים שוויון בין המועמדים, אחוזים בודדים לכאן או לכאן יכריעו את המערכה. ביבי יעשה הכול כדי להכשיל את אובמה ולספק לרומני תחמושת, כדי לשכנע את הקול היהודי לעבור לצד הרפובליקאני.

ספק אם מאמציו יניבו פרי, אבל השאלה היא – אם אכן הרפובליקנים והימין הקיצוני יחזרו לשלטון, האם זה יציל את ישראל? האם התערבות בוטה בסוריה, מלחמה במפרץ, והמשך מדיניות כלכלית נאו ליברלית חסרת אחראיות יצילו את אמריקה? האם ניתן להחזיר את האביב הערבי אחורה, ולכפות שוב משטרים צבאיים מושחתים? הרי מי שפגע במעמדה של אמריקה והחליש אותה היה בוש בכבודו ובעצמו, אותו ידיד ישראל שציית לקול האלוהי שציווה עליו להציל את העולם באמצעות מלחמה נגד ציר הרשע, והותיר אחריו חורבן שאי אפשר לשקם.

[[עדיין אי אפשר להירגע]]
הישראלים חייבים להשלים עם המציאות החדשה. אובמה מבין שאי אפשר לפסוח מעל דעת הקהל הערבית אשר חוללה את השינוי, ושהאינטרס האמריקאי מחייב התחשבות ברצונם של העמים הערבים. ארה"ב לא יכולה לשמור על מעמדה באזור ולתמוך בהמשך הכיבוש וההתנחלות. אולם הממשלה בישראל מסרבת להשלים עם השינוי, ואינה מוכנה להתאים את עצמה למזה"ת המשתנה. היא לא מבינה שהדמוקרטיות הערביות לא הולכות להיעלם, ואם ביום מן הימים האחים המוסלמים יפסידו בבחירות לממשלה ליברלית שמאלית, גם היא לא תקבל את המשך הכיבוש, ולא תשלים עם ישראל עוינת לאינטרס הערבי.

צופר ההרגעה אמנם מחזיר את השגרה, אולם המציאות אינה שגרתית. הכיבוש המתמשך מאיים להפר את השגרה הזאת, ואיתו המשבר הכלכלי הממשמש ובא. הכל שזור בכל: מעמדה של ארה"ב, השיטה הכלכלית הקורסת, האביב הערבי, נפילתם של הטייקונים הישראלים, וכישלונה של ההפרטה. השינוי הכרחי והוא קיומי. אין ספק, למה שיקרה בארה"ב תהיה השפעה עמוקה ביותר על עתידה של ישראל. אזהרתו של בגין לאסד האב טובה גם היום. ביבי היזהר, אובמה מחכה לך!

אודות יעקב בן-אפרת