על ציידים ושוטרים

ברגותי בשלג

חמישה ימים לא היה חשמל ולא היו מים במחנה הפליטים קלנדיה סיפר מחמוד."כמו שאצלכם" אמר. חשבתי שלא בדיוק כמו שאצלנו מחמוד, לא בדיוק.

שרידי השלג שנותרו לצד החומה כמו החווירו את פניו של מרואן ברגותי הניבט עליהם מהחומה.

אולי זה בגלל בוהק השלג, אולי זה רק בעיני המתבוננת, אבל נדמה שביום הזה, כשבקרוב מאד אסירים פוליטיים פלסטינים עומדים להיות משוחררים, פניו כדמותו של מרואן ברגותי הנמק בכלא, אדם שעשוי היה אולי להנהיג את העם הפלסטיני לעצמאותו, הולכות ודוהות, הולכות ונמוגות מהתודעה ואולי גם מההיסטוריה.

היד של השוטר מנשה חי כיסתה את המצלמה כשכיוונתי אותה לעבר שלושה שוטרי מג"ב ציידי ראשים בפתח מחסום קלנדיה.

היד של השוטר מנשה חי

כשהמשכתי לנסות ולצלם לקח אותי השוטר לנקודת המשטרה בה קיבלתי הרצאה מקצין המשטרה עמי, מפקד העל של המחסום, שעיקרה היה הנהלים האומרים שאסור לצלם בכל שטח המחסום.

עמי דרש שאבטיח להתנהג לפי הנהלים.סרבתי. אני יודעת שנהלים הם נהלים אבל החוק הוא החוק והוא אחר מהנוהל שעמי קבע. על פי החוק מותר לצלם בכל מקום בו נמצאים אזרחים וששטח המחסום עונה על הגדרת החוק.

"את לא מוכנה לקלוט את זה בדרך הטובה, תקלטי את זה בדרך אחרת" אמר לי השוטר מנשה.

עוכבתי. כתבו אשמה: "אי ציות לשוטר", פתחו אירוע מספר 123, מנשה דווח לאי-שם בטלפון והזמין מאי-שם ניידת שתיקח אותי לחקירה וגם איים שאולי החוקר יחליט לעצור אותי. לקחתי את זה בחשבון בהחלטה שלא לשנות את דעתי.

 אבל הניידת לא הגיעה. מנשה שוב טילפן והזכיר וביקש. והניידת לא הגיעה.

 לא רציתי לשבת בחדר השוטרים. אני מעדיפה לא להיות במקום שלא נעים לי להיות בו אמרתי להם. עמדתי מחוץ לדלת.חיילים עברו והביטו בי והתלחשו כאילו הייתי מוצג בגן חיות.

חשבתי על מאות הפלסטינים המעוכבים שראיתי לאורך השנים. אם הם אז גם אני. אבל זה לא באמת אותו הדבר, בכל זאת עדיין לא אותו הדבר.

ידעתי, וגם מנשה שהופקד לשמור עלי ידע שהחוק אומר שזמן עיכוב לא יעלה על 3 שעות. לקראת תום השלוש שעות מנשה שהמשמרת שלו עמדה להסתיים ושאשתו הכתיבה לו בטלפון רשימת קניות מיהר למלא טופס עיכוב.חתמתי מתחת לסעיף האומר שלא היכו אותי ולא נלקח ממני דבר. לא היה סעיף לכתוב בו על הזמן שנגזל מרשותי.

שוחררתי.

בסך הכל הייתי מעוכבת שלוש שעות פחות שמונה דקות. יצאתי אל הלילה הקר מאד של קלנדיה וראיתי את שלושת המג"ניקים עדיין על המשמרת כשלידם עומדים מעוכבים ורועדים מקור איש ונער.

אודות תמר פליישמן