"עסקת המאה" ופתרון המדינה האחת

הועד המרכזי של מפלגת דעם, פברואר 2020

החלטת מפלגת דעם לרוץ בבחירות גם בפעם השלישית, נובעת  מכך שהתוכנית הפוליטית שאותה אנו מציעים, המבוססת על העקרון של "מדינה אחת – כלכלה ירוקה", הופכת עם כל יום שעובר לפרוגרמה מציאותית. הפתרון של "שתי מדינות”, שהיה מונח על השולחן מאז שנות השבעים, והתרגם אחר כך, בסיוע אש"ף וערפאת, לפרויקט הכושל והעמום של הסכם אוסלו, הגיע לסופו הבלתי נמנע ב"עסקת המאה". במו ידיה, נתנה הרשות הפלסטינית יד ליצירת אוטונומיה פלסטינית מקוטעת בגדה המערבית וברצועת עזה, תחת שליטה ישראלית בפועל. "עסקת המאה" הינה תוכנית סיפוח של הגדה המערבית לישראל, וחיסול סופי של רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית.

מאז פיזורה של הכנסת העשרים, בדצמבר 2018, החלטנו בדעם להשתתף במסע הבחירות, ולהציג לראשונה לציבור הישראלי את פרוגרמת "המדינה האחת". לצד הרעיון של "מדינה אחת" אמצנו את התפישה של כלכלה ירוקה, המכונה בארצות הברית, ועתה גם באירופה, "סדר ירוק חדש" "A Green New Deal".

הפתרון הפוליטי שאנו מציעים נשען על כלכלה שיתופית וירוקה, שבה יתקיים שיתוף פעולה ואיחוד משאבים בין ישראלים ופלסטינים. קבלנו את ההחלטה הזאת למרות שהבנו היטב שאין בישראל היום כח פוליטי, יהודי או ערבי, המתקרב באופן רעיוני או מעשי לפרוגרמה הזו. גם בקרב אנשי שמאל שאינם ציונים, המתיחסים למצע של דעם כאל  רעיון יפה, התפישה הרווחת היא שאין הוא מציאותי, ולכן עדיף לחזק את גוש השמאל הציוני או את הרשימה המשותפת, כדי להביס את הימין.

ואולם, ההחלטה לרוץ לבחירות נבעה דווקא  מההכרה במציאות שהתהוותה נגד עיניינו: החלה של ריבונות ישראלית פוליטית וכלכלית על השטחים הכבושים, כלומר, קיומה למעשה של מדינה אחת, המתפקדת דרך שני משטרים שונים: אפרטהייד בגדה המערבית, ומשטר דמוקרטי בגבולות 67. ה"הסדר" הזה, שהתקבל הן על ידי הרשות הפלסטינית, ולאחרונה גם בהשלמה שבשתיקה של חמאס, הוציא את הבעיה הפלסטינית אל מחוץ לשיח הפוליטי. אין זה מקרה שהסכסוך הישראלי פלסטיני נגנז בבחירות האחרונות, והשיח כולו התמקד בשאלה השטחית  "כן לביבי" או "רק לא ביבי".

העניין שדעם מגלה ב"אביב הערבי", הוא נושא נוסף שנעדר מהדיון הציבורי בישראל, ועמד בבסיס החלטתנו להתמודד בבחירות. בכל המרחב הערבי, מלבנון עד סודאן, דרך עיראק ואפילו איראן עצמה, אנו עדים לתנועות מחאה של צעירים שקוראות תגר על המשטרים הדכאניים והמושחתים. הסיסמאות, שיטות המאבק והדרישות, שתנועות המחאה בלבנון ובעיראק מעלות, שבמהותן הן קריאות נגד השחיתות והסדר הישן, משקפות את התסכול הקיים גם בין הצעירים בגדה המערבית ובעזה. הרעיונות ושיטות המאבק של האביב הערבי, הם בעלי אופי חוצה גבולות ולאומים, ולכן אין מנוס מכך שיגיע היום והם  יאומצו גם על ידי הצעירים הפלסטינים. צעירי פלסטין סובלים בו זמנית לא רק מהכיבוש הישראלי אלא גם מהנהגות הרשות הפלסטינית וחמאס. מטרתנו היא להאיר את האופציה של פתרון "המדינה האחת" הן לבוחרים בישראל, ערבים ויהודים, והן לתנועות עתידיות של צעירים פלסטינים, שתקומנה לאחר שאבדו כל אמון ברשות הפלסטינית ובפתרון "שתי המדינות".

בין אם טרמפ ונתניהו התכוונו לכך, ובין אם לא, המסמך שהוצג בבית הלבן כאירוע היסטורי, החזיר את הדיון על הפתרון הפוליטי למרכז הבמה. הסכמת הרשות לעמימות של אוסלו, ושיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם מנגנוני הכיבוש, אפשרו לישראל לייצר עובדות בשטח, ולהסיר מעל הפרק כל אפשרות מעשית להקים שתי המדינות. "עסקת המאה" נותנת לגיטימציה להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, ולסיפוח של לפחות 30% מהגדה המערבית לישראל, כולל עמק הירדן. המסמך מגדיר את ישראל כבעלת הריבונות הצבאית על 100% של השטח, דבר שמעקר כל תוכנית לקיומה של כלכלה וחברה פלסטינית עצמאית.

הזירה הישראלית מפולגת היום בין תומכי התוכנית למתנגדיה. השמאל, המבין שהפלסטינים לא יוכלו לקבל אותה,  טוען שהיא מחסלת את פתרון שתי המדינות ואת אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החשש של השמאל הישראלי שעם ישומה של התוכנית, תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית, ובכך יושם קץ לאידאולוגיה ולפרוגרמה הציונית.

תמרון פוליטי וקונצנזוס ציוני חדש

ההכרזה על "עסקת המאה" בעיתוי הנוכחי, היתה אמנם תרגיל פוליטי של טראמפ, שהעניק לנתניהו "מתנה" בניסיון להציל את עתידו הפוליטי ולסייע לניצחונו בבחירות הקרובות, אולם השלכותיה מסוכנות ביותר. גם במערכת הבחירות הקודמת בספטמבר 2019, ביצע טראמפ תרגיל דומה, כאשר הכיר בסיפוח רמת הגולן לישראל. למרות שחשיפת "עסקת המאה" בעיתוי הנוכחי היתה הצהרתית בלבד – שהרי היא לא זכתה להסכמה פלסטינית או לקונצנזוס ערבי ובינלאומי – התגובה בתוך ישראל, ובמיוחד זו של בני גנץ ומפלגת כחול לבן, יצרה מצב פוליטי חדש. עקרונות "עסקת המאה", מהווים קונצנזוס ישראלי חדש. הקונצנזוס הזה מקיף את הרוב המכריע של המפלגות הציוניות, מלבד מפלגת העבודה ומרצ, שהיצוג שלהן בכנסת מתבטא בלא יותר מעשרה מושבים מתוך 120.

נתניהו ניסה לטמון לגנץ פח פוליטי כאשר הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה לבית הלבן, כדי להיות שותף להכרזה ההיסטורית. מטרתו של נתניהו הייתה לתמרן את גנץ למצב בלתי אפשרי, שבו כל תשובה שלא יתן תזכה את נתניהו בנקודות. הסכמה של גנץ, שפרושה מתן תמיכה פוליטית לנתניהו, מציגה את מפלגתו, כחול לבן, כמי שפעלה ממניעים קטנוניים, כאשר ביקשה למנוע מנתניהו את חסינות הכנסת, ברגעים כל כך היסטוריים. סרוב של גנץ, לעומת זאת, יציב את עצמו ואת מפלגתו בנקודת פתיחה גרועה מאד כלפי הבית הלבן וטראמפ באופן אישי.

גנץ אמנם הצליח להימנע מליפול בפח של נתניהו, וסידר לעצמו פגישה נפרדת עם הנשיא בבית הלבן, אבל לא הצליח להמעיט בכהוא זה את מימדי הפסטיבל שארגן טראמפ לנתניהו עם צבא המתנחלים, שלדוןאדלסון ושליחי  האוונגליסטים ברקע. כמו שאמרנו, גנץ רואה בתוכן העסקה האמריקאית הצהרת כוונות חיובית, למרות שהצהיר על הסתייגויותיו מיישומה המידי, והדגיש את הצורך לדון בפרטיה אחרי הבחירות תוך ניהול מו"מ עם הצד הפלסטיני על השמתה. כאמור, קבלת עקרונותיה של "עסקת המאה", בכל מה שנוגע לירושלים, לגבולות ולהתנחלויות – מבטאת קונצנזוס ישראלי חדש.

"עסקת המאה" והקונצנזוס החדש לגבי סיפוח כל ההתנחלויות לישראל (למעט מאחזים בלתי חוקיים) – כבשו את מקומו של הקונצנזוס הקודם שהתיחס לסיפוח גושי ההתנחלויות המיושבים בלבד, המהווים 7% משטח הגדה המערבית. כזכור, הצד הפלסטיני דחה את תכנית סיפוח גושי ההתנחלויות, מאחר והיא מונעת הקמת מדינה בעלת רצף טריטוריאלי וריבונות. היום, כאשר מתנחלים ואנשי ימין קיצוניים, נמצאים במרכז מוקדי ההחלטות הפוליטיות בישראל, כולל שרי בטחון, חינוך, תחבורה ומשפטים – הפכו ההתנחלויות לחלק בלתי נפרד מישראל. לא קיים היום כוח פוליטי בעל משקל, שקורא לפינוי ההתנחלויות, ומאמין שניתן להגיע להסכם הפרדה בין הפלסטינים והישראלים. הקונצזוס החדש הופך את ההתנחלויות מאקט של הפרת החוק הבינלאומי לישויות חוקיות,  ואינו מותיר מקום אלא להקמת מיני מדינה פלסטינית על מה שנותר מהקרקע, ללא רצף טריטוריאלי, ללא צבא, ללא גבולות, וללא ריבונות אמתית. כל זה מקדש אמנם את המצב הקיים,  אלא שעכשיו יש למצב שם חדש – "עסקת המאה", או נכון יותר "אפרטהייד".

כחול לבן ערה לתרגיל הפוליטי של טראמפ, ומעדיפה להתרכז במצבה הפנימי של ישראל. לדעתה המשימה המרכזית של הממשלה הבאה תהיה לטהר את המנגנון הממשלתי מהשחיתות ולהזיז את נתניהו מהזירה הפוליטית. כחול לבן שואפת להחזיר את האג'נדה הפנימית הנוגעת למצב הבריאות, החינוך והתחבורה מצד אחד, ולשים קץ להתנגשויות ולפילוג הפנימי בחברה הישראלית, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין מזרחים לאשכנזים, בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. לדעתה הבעיה הפלסטינית רדומה ואין צורך להעיר אותה. גם אם מפלגת כחול לבן מקבלת את עקרון "עסקת המאה", ומתחייבת לא לפנות ולו התנחלות אחת, היא רואה בה בשלב זה רק הצהרת כוונות, משום שאין לה פרטנר פלסטיני או ערבי.

לדעת הגנרלים של כחול לבן ושל הצבא, הבעיה הפלסטינית אמנם מסובכת, אבל היא לא מהווה סכנה אסטרטגית לישראל. התיאום הביטחוני בין הרשות הפלסטינית ברמאללה, וההודנה עם שלטון חמאס בעזה בתווך של קטאר, מבטיחים לישראל שקט יחסי עד חיסול הסכנה הגדולה, שהיא איראן והתפשטותה באזור. הברית האסטרטגית בין ישראל, מצרים, ירדן וסעודיה כנגד איראן, מבטיחה לישראל את הכיסוי הפוליטי שמאפשר לה להמשיך לסרב באופן מוחלט לכל דרישה פלסטינית.

"עסקת המאה" והרשות הפלסטינית

השאלה המידית היא, מה צריכה הרשות הפלסטינית לעשות בתגובה ל"עסקת המאה"? התשובה הברורה והישירה היא – הודעה על התפטרות והחזרת המפתחות לישראל. מה יותר הגיוני מלהטיל על ישראל לקחת את האחריות המלאה על התושבים הפלסטינים הנצורים בגדה המערבית ובעזה, שאיבדו כל תקווה להשיג את זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. לצערנו הרב, אין כל סיכוי שדבר זה יקרה. הרשות הפלסטינית הפכה לגוף, שכל מטרתו היא לשרת את עצמו, וכל האמצעים כשרים. האבסורד הוא, שבעוד ש"עסקת המאה" מחסלת כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית, היא ממשיכה להמר על כך שהרשות הפלסטינית תוסיף להתקיים. אם היה חשש ממשי שההכרזה על העסקה תוביל לנפילת הרשות הפלסטינית הממשל האמריקאי לא היה מאשר אותה. ממשלת ישראל והממשל האמריקאי בטוחים, שהרשות כמו גם חמאס בעזה, לא יוותרו על שלטונם, גם במחיר מתן לגיטימיות להתנחלויות וויתור על הקמת מדינה ריבונית.

הרשות הפלסטינית אינה מתכוונת להחזיר את המפתחות לישראל וזאת מכמה סיבות: א. הרשות ערה לצורך שהיא ממלאת עבור ישראל וארה"ב, למרות צעדי העונשין הכלכליים של הבית הלבן וישראל. ב. הרשות מחכה לסוף עידן נתניהו, ולמימוש הבטחות בני גנץ ו"כחול לבן" לפיהן התכנית האמריקאית לא תיושם ללא הסכמה פלסטינית. ג. הרשות מחכה לראות מה יקרה בבחירות לבית הלבן 2020, בתקווה שטראמפ לא ייבחר, והשפיות תחזור למשכן הנשיאות האמריקאי. 

גם אם לא נראה בעתיד הקרוב שינוי במצב הקיים בגדה המערבית, והריבונות הישראלית לא תיושם באופן רשמי וחוקי, לתקווה שניתן יהיה להחזיר את הגלגל ואת השיח הציבורי לרעיון של שתי המדינות, אין על מה להתבסס. 27 שנים אחרי הסכם אוסלו, והממשל האמריקאי התחלף כבר מספר פעמים. מקלינטון הוא עבר לבוש ואחר כך לאובמה, ועכשיו – טראמפ. גם בישראל התחלפו ראשי ממשלות בקצב מואץ – רבין נרצח, ובמקומו באו פרס, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ואז שוב נתניהו, אבל העמדה הישראלית המתנגדת למדינה פלסטינית עצמאית, והתומכת בהמשך ההתנחלויות נותרה שולטת בכיפה. אפילו הצעד המשמעותי של נסיגה חד צדדית מרצועת עזה, התגלה כבומרנג נגד הפלסטינים, משום שבעקבותיו באה ההפיכה של חמאס נגד הרשות של אבו מאזן. הפיצול בין הגדה ועזה נמשך כבר 13 שנים ולא נראה שהוא עומד להתאחות, מה עוד שישראל כלל אינה מעוניינת בכך.

העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה חי במצב של ואקום פוליטי. בשעה שבישראל נוצר קונצנזוס ציוני חדש, שמאחד בין הימין ובין מה שמוגדר כמרכז ימין (מפלגת כחול לבן), הרי שבשטחים הכבושים מתגבש בהדרגה קונצנזוס שמבוסס על ההבנה, שהמדינה הפלסטינית הפכה לפרויקט כושל שאינו בר מימוש. מנגנוני השלטון שהקימו פת"ח בגדה המערבית והחמאס בעזה, אינם אלא חיקוי של המשטרים הערבים המושחתים, שמבוססים על הפחדה ודיכוי של מתנגדים.

מפלגת דעם מציגה פתרון רדיקאלי ל"עסקת המאה"

מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת בקיטוב קיצוני בין מחנה הימין שמנהיג נתניהו, ומחנה המרכז שמאל שמנהיג גנץ. מחנה הימין כולל את הליכוד, מפלגת הימין והדתיים החרדיים. המחנה השני כולל את כחול לבן, הרשימה של מפלגת העבודה-גשר-מרץ, ואת הרשימה המשותפת. הבעיה היא שמפלגת כחול לבן אינה תוקפת את התוכנית המדינית של הימין ומכוונת את כל האש אל נתניהו אישית, זאת משום שהיא רואה עצמה חלק מהמחנה הלאומי לא פחות מהליכוד. מטרתה האסטרטגית של כחול לבן היא להביס את נתניהו ולהשיג רוב פרלמנטרי, ואז לכונן ממשלת אחדות, שתכלול את שני המחנות. ההסכמה של גנץ עם עקרונות "עסקת המאה" מעלימה למעשה את הפער הפוליטי בינו ובין הליכוד, וזאת על מנת למשוך אליו בוחרים ימניים שהצביעו עד כה לליכוד. לפיכך, מי שתומך בסיסמא "רק לא ביבי" צריך לקחת בחשבון, שתמיכתו משרתת את גנץ, ומייסעת להקים ממשלת אחדות לאחר הבחירות.

רשימת אמת הכוללת את העבודה-גשר-מרצ, שתכנית שתי המדינות הייתה ציפור נפשה (בעיקר של מרצ), תומכת ללא הסתייגות בגנץ, דבר שמצביע על נסיגה פוליטית גדולה. גוש העבודה-גשר-מרצ מיתג את עצמו כחלק בלתי נפרד ממעמד הביניים הישראלי. מעייניו נתונים לאיכות החיים ולשמירה על אורח החיים הליברלי החילוני, שנמצא תחת איום כוחות הימין המתנחלים והחרדים. הדבקות של מרצ בתכנית שתי המדינות, שהפכה להיות בלתי ריאלית במיוחד לאחר ההכרזה על "עסקת המאה", מחלישה מאד את התפקיד של מרצ ככוח פוליטי שמאלי משמעותי. השמאל הישראלי משותק, חבול וחסר מעוף, שם את יהבו על גנץ, כמי שעשוי להביא להפלתו של נתניהו. יתר על כן,  התמיכה של מחנה השמאל בהפרדה לאומית בין ישראלים ופלסטינים, יותר משהיא באה לפתור את בעייתם של הפלסטינים, היא נועדה לשמור על טהרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אלא שבמציאות קורה בדיוק ההפך – המשטר הכלכלי הכפוי בגדה, והפריסה הנרחבת של ההתנחלויות מחברים ישראלים ופלסטינים יחדיו בקשר בל ינתק, בעודם למעשה מרחיקים כל אפשרות ליצירת סדר חברתי ופוליטי חדש המבוסס על שוויון ושותפות, ומנציחים  משטר של אפליה אתנית.

גם הרשימה המשותפת נמצאת במבוי סתום. אחרי שהמליצה על גנץ לראשות הממשלה, במטרה להפיל את נתניהו, היא נתקלה בהתעלמות מבזה מצד גנץ, ובסירוב של כחול לבן להישען על תמיכת המשותפת בכל דרך שהיא בהקמת הקואליציה. המטרה העיקרית עליה הכריזה המשותפת לקראת הבחירות הבאות היא להעלות את אחוז ההצבעה בקרב החברה הערבית, כדי להעלות ל-14 את נציגיה בכנסת הבאה (לעומת 13 נציגים שיש לה היום). נשאלת השאלה לשם מה?

הרשימה המשותפת ממשיכה לדבוק בעמדה שהעיקר הוא להפיל את נתניהו, גם לאחר שגנץ הבהיר שהוא תומך בעקרונות של "עסקת המאה" (גם אם לא בעיתוי המיידי), בעוד שהרשימה המשותפת מתנגדת להם. משום כך, עלינו לצפות שהיא תמליץ על גנץ גם אחרי הבחירות הבאות, ושוב ללא כל תמורה פוליטית. הרשימה המשותפת מופיעה ככוח שאין לו עמדות עקרוניות בשום שאלה חשובה. לא ביחס לאביב הערבי ולמהפכות בלבנון ובעיראק; ולא ביחס לתנועה הדמוקרטית באיראן, המתנגדת למשטר כוהני הדת. בהיותה רשימה סקטוריאלית-ערבית כהגדרתה, היא מנטרלת את עצמה מכל השפעה בזירה הפוליטית הישראלית. על מנת למנוע פילוג בין מרכיביה השונים, היא נמנעת במכוון מכל דיון פנימי. כך למשל, נושאים כמו מעמד האישה, חופש הביטוי, אוזכויות הפרט – נתקלים בקיר של השתקה.

מפלגת דעם אינה משתייכת לאף אחד מהמחנות. באמצעות קמפיין הבחירות, אנו חותרים לבנות מחנה שלישי, לא סקטוריאלי ולא עדתי. מחנה שיהווה אלטרנטיבה חילונית ודמוקרטית. מחנה שיחבר בין ישראלים ופלסטינים, על בסיס התנגדות למשטר האפרטהייד של ישראל בשטחים ולשלטון האוטונומיה המושחת של הרשות. אחרי שהתברר שהנהנים העיקריים מעסקת טראמפ הם המתנחלים והימין הקיצוני, ואף על פי כן גם נתניהו וגם גנץ מקבלים אותה, נוצרו תנאים להצגת פתרון חדש ורדיקאלי, שחושב מחוץ לקופסא.

ההשתתפות שלנו במערכת הבחירות הנוכחית, שונה מהשתתפותנו במערכות הקודמות. הלגיטימציה לסיפוח הצפוי של ההתנחלויות לישראל, בתמיכת ארה"ב ומתוך קונצנזוס חוצה מפלגות בישראל הפכה את הרעיון של מדינה אחת למציאותי

עבור מרבית העם הפלסטיני, החי בעוני וללא זכויות, הפתרון האידיאלי הוא יצירת מדינה אחת במקום שלטון האוטונומיה המושחת. פתרון כזה מחייב את הסרת המחסומים והמעברים בין ישראל והשטחים, וניסוח חוקה שתתחשב בכל האזרחים, ישראלים ופלסטינים כאחד. לאור העובדה ששערי הפתרון המדיני על בסיס הפרדות נסגרו, גם החברה הישראלית תצטרך להתמודד בעתיד הלא רחוק עם סוגיה בעלת משמעות פוליטית כלכלית ומוסרית מדרגה ראשונה – האם היא מוכנה לקבל משטר אפרטהייד, ולנהל כיבוש בפועל של מליוני פלסטינים.

אנו קוראים לכל מי שכמונו מתנגד לכיבוש, לדיכוי ולאפרטהייד, להביע את דעתו, ולהצטרף אלינו לבנייה של מחנה חדש. לא כדי ליצור הפרדה אתנית, אלא כדי לקרוא לשותפות ישראלית פלסטינית למען עתיד דמוקרטי ושוויוני, המבוסס על חוק אחד לכולם, וכלכלה ירוקה אחת, שתשרת את כולם. אנו יודעים שזהו תהליך ממושך, שיהיה משולב גם בשינוי דמוקרטי במדינות סביבנו, שינוי שכבר מתחיל להתהוות באביב הערבי ובדרישות של תנועות  המחאה באזורנו לדמוקרטיה וקידמה כלכלי