פעם היו לו חלומות

פעם היו לו לסמי חלומות. היום כבר אין לו.

– "מה שאני רוצה כשאני חוזר הביתה זה שיהיה לי כסף בשביל לקנות חלב ושאוכל להסתכל לילד שלי בעיניים".

image001

 

לא הרבה יגידו אנשים. אבל בשביל סמי זה המון.

פעם היו לסמי חלומות. אבל מאז אותו היום בו שלושה חיילים תקפו אותו, קיללו את אמא שלו, היכו אותו, התעללו בו והשליכו אותו שותת דם ועצמותיו שבורות – אין לו יותר חלומות. מאז הוא רק שורד.

את סימני היום ההוא עוד ניתן לראות על גופו של סמי: מכת הרובה שהכתה מעל העין ("אני לא רואה כל כך טוב בעין הזאת") ומהבעיטה בצד הקרסול שריסקה את עצמות הרגל נשארו צלקות.

סמי גם סיפר לי שביום שישי האחרון (23.5.14) כשהצבא פיזר הפגנה של פלסטינים בצומת הכניסה לעיירה א-רם, ירו החיילים הרבה מאד גז ולא רק גז, ונער אחד נורה ברגלו – "יש לו ברגל חור של כניסה וחור של יציאה" אמר.

גם האנשים שחיכו שעות בסככת הכניסה למת"ק שבמחסום קלנדיה, מהם שרועים על ספסלי המתכת, מהם צובאים השער, היו נטולי חלומות.

המשרדים הפנימיים היו ריקים מאדם ואיש לא ענה לטלפונים. אבל למעלה מחצי שעה לא הוכנס איש.

– הרבה יותר מדי נערים בפלסטין, חלקם חיים וחלקם כבר לא, עם חורים של כניסה וחורים של יציאה כבר לא חולמים.

 

אודות תמר פליישמן