צאו אל המרפסת, הרשות קורסת

"גל הטרור הנוכחי הוא פרומו לקריסת הרשות. רוב התרחישים הסבירים ליום שאחרי אבו מאזן יובילו להיעדר ירושה מסודרת, למאבק ירושה פנימי, לאנרכיה ולפירוק הרשות. מי שישלם את מחיר האנרכיה ברשות הם אזרחי ישראל ובעיקר ההתיישבות ועלינו להתכונן לפיגועים קשים יותר. קריסת הרשות זו לא שאלה של ׳אם׳ אלא של ׳מתי׳". כך אמר שר הקליטה זאב אלקין, האיש עם מנת המשכל הגבוהה ביותר בכנסת, שהגיע למסקנה הבנאלית ביותר. אלקין רואה קשר ישיר בין אינתיפאדת הסכינים לבין קריסת הרשות, ובצדק. למרות שהרשות הפלסטינית וחמאס אינם מעוניינים בעימות מול ישראל, הן לא מצליחות לעצור את גל הפיגועים. זהו סימן מובהק שהרשות הפלסטינית מאבדת את מה שנותר משליטתה על הציבור שלה.

כדי לראות את התמונה המלאה, צריך להוסיף לגל הפיגועים את שביתת המורים בגדה המערבית, הנמשכת כבר שבועיים ומותירה 700 אלף תלמידים מחוץ לכיתות הלימוד. שביתת המורים מבטאת אי אמון ברשות הפלסטינית, ומעידה על כך שמבחינת האזרחים הפלסטינים הגיעו מים עד נפש. הדרישות של המורים פשוטות: לפטר את ראשי איגוד המורים הנשלט ע"י פת"ח, ולהעלות את משכורתם כך שתשתווה לפחות למשכורות פקידי הרשות והמשרתים בזרועות הביטחון. הממשלה הפלסטינית בראשות ראמי חמדאללה מאיימת לנקוט בצעדים נגד המורים; והחמושים הרעולים של פת"ח יוצאים לרחוב, מאיימים על המורים השובתים בנשקים שלופים, ומאשימים אותם כמשתפי פעולה עם "המזימה הישראלית" נגד אבו מאזן. אבל כל זה לשווא, כי הפעם המורים נחושים והשביתה נמשכת.

קריסתה של הרשות הפלסטינית אינה שאלה של "אם" אלא "מתי", כי כבר מזמן אין הצדקה לקיומה. המסר של הצעירים הפלסטינים היוצאים אל מותם בסכינים או במספריים שלופים הוא מאוד ברור: אין לאבו מאזן כל דרך לשחרר אותם מהכיבוש, והמשך קיומה של הרשות הפלסטינית מסמל רק את המשך ההשפלה עד אין קץ. לעומתם המורים השובתים נושאים מסר אחר, שלא נוגע לכיבוש אלא דווקא להתנהלות הרשות. כלומר, לא רק שאבו מאזן אינו פועל כלל לסיים את הכיבוש, אלא שהוא מנהל את השטחים שתחת רשותו בצורה מושחתת כמו אחרון המשטרים הערבים. האזרח הפלסטיני כועס על ישראל בגלל הכיבוש, אבל הוא עוד יותר כועס על אבו מאזן, כי זה משתף פעולה עם הכיבוש בעודו דואג למקורביו על חשבון רוב האזרחים.

זאב אלקין צודק – אין מי שיחליף את אבו מאזן, והחמאס היא האלטרנטיבה היחידה. הסיבה לכך פשוטה. תנועת הפת"ח מפולגת, ולא על רקע עקרונות, אלא בגלל חלוקת העוגה המצומקת. לכן חמאס יכול לנצח בכל מערכת בחירות עתידית. מובן מאליו שלא יכול להיות מנהיג המוסכם על כולם, וכבר כעת ניטש מאבק פנימי בתוך הפת"ח בין הפלגים השונים, כאשר המתוקשר מביניהם הוא המאבק בין אבו מאזן לבין מוחמד דחלאן. ככל שימיו של אבו מאזן כלים, כך גם טופחת המציאות על פני ישראל. הרשות הפלסטינית קורסת כי היא אינה מתפקדת, היא מושחתת, ואין כל אופק מדיני שייתן שביב של תקווה לשיפור המצב.

הערכתו של אלקין רק מחזקת את עמדתה של מפלגת העבודה, שהחליטה בועידתה האחרונה להפרד מרעיון שתי המדינות, ולקרוא לפעולה חד צדדית שתביא להפרדות מהפלסטינים. ההערכה שפתרון שתי המדינות הגיע לקיצו הפכה לבון טון בקרב רוב המפלגות בכנסת, וכל מה שנותר הוא לחשוב מה עושים עם שני מיליון וחצי פלסטינים תושבי הגדה המערבית. ההפרדות מהפלסטינים היא למעשה חלום ציוני נפוץ, אלא שהימין רוצה להפרד מהאוכלוסייה ולהשאר עם הטריטוריה, בעוד השמאל מוכן לוותר על חלק מהשטח כדי לשמר את ישראל עם רוב יהודי ולהמלט מהגורל של מדינה דו לאומית.

אבל לא רק המפלגות הציוניות מעריכות שהפתרון של שתי המדינות כבר אינו ישים. להערכה זו שותפים גם רבים וטובים בקרב העם הפלסטיני. הקונצנזוס סביב כשלונם של הסכמי אוסלו כמכשיר שיפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני מקיף היום את רוב רובו של העם הפלסטיני. למרות הפער העצום בין כובש לנכבש, שני הצדדים נאלצים להכנע למציאות, ולהכיר בעובדות כפי שנוצרו במשך 48 שנות כיבוש, וביתר שאת בעשרים השנים שחלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו – פתרון שתי המדינות הפך לבלתי ישים. מאחר שהקהילה הבינלאומית התעייפה ממאמציה הכושלים להגיע לפתרון שתי המדינות, והיא עסוקה בנושאים הרבה יותר בוערים כמו המשבר בסוריה וגל הפליטים המתדפקים על דלתות אירופה, הקמת המדינה הפלסטינית הפכה לנושא שאינו על הפרק היום.

אלקין גם צודק בהערכה שהאנרכיה תשתלט על השטחים הכבושים כאשר הרשות הפלסטינית תקרוס, שכן האנרכיה היא פועל יוצא מקריסת השירותים המעטים שבאחריות הרשות הפלסטינית, בעיקר חינוך, בריאות ושיטור. הכאוס רק יתעצם כאשר הכנופיות השונות ילחמו ביניהן על הירושה, פת"ח נגד חמאס, ופת"ח נגד פת"ח על פי חלוקה אזורית, שבטית או דתית.

גם הפתרון שמציע אלקין לנוכח המצב הוא פשוט וגאוני: "צריך להיערך מבעוד מועד". בעוד שר האוצר משה כחלון מעביר לרשות חצי מיליארד שקלים מכספי המיסים שהוקפאו ע"י נתניהו; שר הביטחון משה יעלון מנפיק עוד היתרי עבודה; וראש אמ"ן מדבר על הצורך לבנות נמל בעזה; זאב אלקין הגאון המפוכח אומר להם שחבל על הזמן, וכל התרופות האלו שוות כמו כוסות רוח למת. זמן התמריצים הכלכליים חלף עבר, גל הפיגועים מוכיח כי הם לא יעילים, וצריך להעביר את המושכות לצבא שיאלץ להתמודד עם הכאוס הממשמש ובא.

תהיה זו טעות לחשוב שאנחנו עומדים לחזור עשרים שנים אחורה, וימי הכיבוש הישן יחזרו, ואתם השיטות הישנות של מאבק נגדו. הנסיון ההיסטורי הוכיח כי הן המו"מ והן המאבק המזויין רק הרבו את ההתנחלויות, החריפו את ההרס והאלימות, ולא פתרו דבר. לכן הקריסה העתידית של הרשות הפלסטינית והכאוס הצפוי יותירו רק פרספקטיבה אחת: מאבק אזרחי לסיום הכיבוש והקמת מדינה אחת על שטחי ישראל ופלסטין שאינה ציונית.

שני מיליון פלסטינים מבינים היטב שהדרך לממש את זכויותיהם עוברת כיום דרך הדרישה לקבל זכויות שוות לישראלים, ששולטים בהם כבר 48 שנה. הקריסה של הרשות הפלסטינית תסמל את סופו של עידן שתי המדינות, ואתו גם את סופו של רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית כפי שהגו אותה מקימי המדינה. צחוק הגורל הוא שדווקא הימין הוא שמקרב כיום את קץ המדינה היהודית.

לא ברור אם אלקין מבין זאת, אבל בדרכו שלו הוא מקים כאן את התשתית למדינה פלורליסטית על חורבות המדינה היהודית. נכון שמדינה זו על פי חזונו לא תהיה דמוקרטית, אבל גם זה יבוא. זה ייקח זמן, ובדרך יהיו לא מעט אנרכיה, דם, יזע ודמעות, אבל בסופו של דבר ישראל תאלץ להשתלב באזור כמדינה דמוקרטית החיה בשלום עם שכנותיה.

האנרכיה כבר השתלטה על חלקים נרחבים של המזה"ת, אבל זוהי אנרכיה מהפכנית המבשרת שינויים גיאופוליטיים בעלי משמעות היסטורית. הסביבה משתנה למרות נסיונות המשטרים הערבים למנוע זאת, הנוער הערבי מחולל את האביב, ובדרכו הופך את ישראל הגזענית והקולוניאליסטית לאנכרוניסטית. הנוער הפלסטיני אף הוא ידרוש את חלקו בעולם המשתנה, את החופש, הדמוקרטיה, והצדק החברתי, ואין כוח בעולם שיוכל למנוע ממנו לממש את רצונותיו. לאפשרות הזאת החברה הישראלית כולה תצטרך להיערך, ולא באמצעות הצבא.

אודות יעקב בן-אפרת