צאו והצביעו اخرجوا وصوتوا

עיתון הארץ פרסם ביום שלישי, 15.1, מאמר מערכת יוצא דופן, לאו דווקא בשל העובדה, המדהימה בפני עצמה, שהוא נכתב בשתי שפות – בעברית ובערבית, אלא בגלל תוכנו. העיתון עושה חשבון נפש, שנובע מייאוש עמוק, ייאוש מכך, שלראשונה בהיסטוריה של ישראל, הבחירות מוכרעות עוד בטרם נערכו. האיחוד בין נתניהו לליברמן השאיר את האופוזיציה חסרת מענה. התמונה מקדירה עוד יותר נוכח התחזקות הבית היהודי בראשות בנט, והתפוררות המרכז והשמאל לארבע מפלגות – קדימה, התנועה, יש עתיד והעבודה.

משפט המפתח אומר: "מאז ממשלת רבין השנייה, שהסתמכה על קולות נציגי האזרחים הערבים בכנסת, פועל הימין בשיטתיות לשלילת הלגיטימיות של הערבים בקבלת הכרעות מדיניות. כיום פעילות זאת מתבטאת במסע הסתה נגד הח"כים הערבים ובחקיקה אנטי דמוקרטית. מן הצד האחר, כוחות המתיימרים להציב אלטרנטיבה לימין, מתעלמים על פי רוב מקיומה של האוכלוסייה הערבית. כדי לשנות את המצב הזה יש צורך בנציגות ערבית גדולה יותר בכנסת."

נקודת המפנה – רצח רבין

העיתון מציין את תקופת ממשלת רבין השנייה כנקודת ההתחלה של הקרע הגדול בין יהודים וערבים, ולאו דווקא את אירועי אוקטובר 2000. למרות שהמאמר מטיל את האשמה בקרע על הימין, האחריות המרכזית נופלת למעשה על השמאל. שורשי הניתוק בין יהודים לערבים נעוצים בהתנהגות השמאל לאחר רצח רבין. ראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח כזכור, משום שכדי להשיג רוב לאישור הסכמי אוסלו, הוא הסתמך על קולות הערבים.

מיד אחרי הרצח, החל השמאל להתקפל בפני הימין. במקום לשלול את הלגיטימיות של הימין והמתנחלים, בחרו מר"צ והעבודה לאחות את הקרעים בעם,  דווקא על ידי התפייסות עם המתנחלים והפניית הגב לאזרחים הערבים. כך קרה, שלמרות שבבחירות בשנת 1996 התגייסה האוכלוסייה הערבית לתמיכה בשמעון פרס נגד נתניהו, ושוב בשנת 1999 לתמיכה באהוד ברק, ובכך אפשרה לו לגבור על נתניהו, העדיפה מפלגת העבודה את השותפות עם מפלגת המתנחלים מפד"ל, שבשדותיה רעה הרוצח יגאל אמיר, על שותפות עם המפלגות הערביות.

ההתרחקות מהערבים הפכה לאופנה. ראש מר"צ דאז, יוסי שריד, הנציח את מטבע הלשון "חפשו אותי", במאמר שהתפרסם בהארץ ובו טען כי הערבים אכזבו אפילו אותו, לוחם זכויות האדם שפעל למענם. לאוצר הביטויים של השמאל תרם גם ברק את ה"אין פרטנר" בעקבות כישלון השיחות עם ערפאת בקמפ דיוויד. הערבים הפכו לשעיר לעזאזל עקב פחדנותו של השמאל, שלא העז לעמוד מול הפשיזם. משם עד אירועי אוקטובר 2000 הדרך הייתה קצרה.

בעשור הפוסט אינתיפאדת 2000 איבד השמאל הישראלי את דרכו. היונים במפלגת העבודה – פרס, רמון ואיציק – חברו לאריאל שרון, וביחד הובילו את ההתנתקות החד צדדית מעזה, שכל מה שהביאה הייתה ההשתלטות של חמאס על עזה וההחלשות של הרשות הפלסטינית. כך שיחק השמאל לידי שרון, שרצה להפטר מעזה כדי להשתלט על הגדה המערבית. המשחקים הבלתי פוסקים של ממשלת אולמרט, שניהלה מו"מ מבלי להתחייב לשום תוצאה, סללו את הדרך לחזרתו של נתניהו לשתי קדנציות נוספות.

אפשר להגיד שהקריאה של עיתון הארץ לאזרחים הערבים לצאת ולהצביע מגיעה באיחור. המתנחלים כבר השתלטו על הליכוד וסילקו את בגין, מרידור ואיתן; הליכוד כבר חבר לליברמן, ושניהם יחד מנסים למוטט את הרשות הפלסטינית; וש"ס הפכה למפלגה שמנהלת מסע הסתה גזעני נגד אזרחים דוברי רוסית ונגד פליטים אפריקאים. ההדרה של האזרחים הערבים אכן משחקת לידי הימין ומפוררת את השמאל. אולם, ההתעלמות של מפלגת העבודה מבעיית ההתנחלויות והכיבוש, משאירה את הזירה פתוחה לכל אלו השואפים לספח את הגדה המערבית. השמאל בלי הערבים הוא שמאל מסורס ומפולג.

לא הערבים, אלא העוני הוא הבעיה

החזרת האזרחים הערבים אל התהליך הדמוקרטי איננה עניין פשוט. מקור הבעיה לא טמון בקרע בין מפלגות השמאל הציוני לבין המפלגות הערביות, אלא בשנויים סוציו אקונומיים עמוקים שהתרחשו בחברה הישראלית מאז רצח רבין. מאז שנות התשעים עוברת ישראל תהליך הפרטה במהלכו נסגרו מפעלים והחל ייבוא עובדים זרים במקום העובדים הפלסטינים. כתוצאה מכך נוצרו בחברה הישראלית פערים חברתיים מהעמוקים בעולם המערבי, והאוכלוסייה הערבית נדחקה לשוליים והפכה ענייה ומוחלשת. השלטון חבר להון, ולעובדים ולעניים לא נותרה כל אפשרות להשפיע. מכאן הייאוש, וחוסר האמון שניתן לשנות באמצעות המשחק הפוליטי.

מצבם של האזרחים הערבים אינו שונה בהרבה ממצבם של היהודים העניים. במאמר שהתפרסם בעיתון גלובס, ב-14.1, קובע אבי טמקין, שהליכוד איבד את מעוזי התמיכה שלו בקרב הפועלים, רובם מעדות המזרח. "כדי להראות מגמה זו מספיק לעיין בשיעורי ההצבעה בבחירות הקודמות, בשנת 2009, במה שניתן לכנות 'מעוזי הליכוד': דימונה – 48%, קריית שמונה – 52%, שדרות 52%, טבריה 50%, בת ים 50%, קריית מלאכי 57%, מגדל העמק 59%, אשקלון 56%, באר שבע 53%, צפת – 54%. אלה היו המקומות אשר הביאו את הליכוד לשלטון בשנת 1977, אלה היישובים שבהם אותה תנועה מצאה את מצביעיה. תושבי אותן ערים התגייסו בשנות ה-80 וה-90 כדי להגן ולקדם את מה שבעיניהם הייתה תנועה שייצגה אותם ואת האינטרסים שלהם".

כדי לבנות שמאל אמתי, שיהווה אלטרנטיבה לימין ולמתנחלים, צריך לקרוא לא רק לערבים "צאו והצביעו", אלא גם ליהודים. כמיליון עובדים יהודים וערבים, המשתכרים שכר מינימום, התייאשו מלהשפיע באמצעות התהליך הדמוקרטי. מניסיונם הם יודעים שמעבידיהם מגובים ע"י מנגנוני השלטון, והחיבור בין הסתדרות-התאחדות התעשיינים-ממשלה לא משאיר להם כל תקווה לשינוי. המפלגות הערביות, כמו גם המפלגות הציוניות מימין ומשמאל, פשוט לא סופרות את העובדים העניים, ועל כן הם נמנעים מההצבעה.

משום כך, הפכה מפלגת דעם לרלוונטית יותר מאי פעם בעבר. איננו מפלגה יהודית או ערבית, אין אנו מייצגים סקטור מסוים – אנחנו מייצגים את כלל העובדים. כל מי שמארגן עובדי קבלן, עובדי מפעלים, נהגי משאיות, מורים ועוס"ים אשר לא גומרים את החודש, יודע שהחלוקות הישנות הולכות ונעלמות, ואיתן מתפוגג גם האמון בממשלה ובמפלגות הקיימות. האג'נדה של המערכת הפוליטית רחוקה מאוד מצרכי העובדים המקיימים את החברה.

בבחירות האלה אנחנו משנים את התודעה ואת השיח, לאו דווקא בין יהודים לערבים, אלא בעיקר בין העובדים לבין עצמם. האחדות בין כלל העובדים, ממעמד הביניים ועד המשתכרים שכר מינימום, היא הערובה להביס את הטייקונים המוצצים את דמנו, ואת הימין הפשיסטי המועיד לנו עתיד של מלחמה וכיבוש.

אודות יעקב בן-אפרת