צוק איתן: הביקורת החטיאה את העיקר

"אין מדיניות ברורה כלפי עזה" – כך ניתן לסכם את טענותיו של מבקר המדינה כלפי ממשלת נתניהו בדו"ח על מלחמת "צוק איתן". הטענה הזאת מופרכת מיסודה. האסון ההומאניטארי המתרחש שם בשל המצור מעיד על מדיניות מחושבת היטב, שנבדקת על בסיס כמעט יומי. האסטרטגיה המנחה את ממשלות נתניהו הנוכחית והקודמת היא למנוע בכל מחיר את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית, והדרך להשיג את המטרה הקדושה הזאת היא לשמר את הפילוג בין פת"ח לחמאס. מבצע צוק איתן שהחל ביולי 2014 היה תוצאה של מדיניות ברורה של ממשלת נתניהו-בנט-ליברמן-יעלון, לסכל את ממשלת האחדות שכוננו פת"ח וחמאס לאחר התפטרות ממשלת איסמעיל הניה בראשית יוני אותה שנה.

לכן היתה זו אחת המלחמות הפוליטיות ביותר שידעה ישראל. היא הקפיאה מצב שבו עזה נתונה לשליטה של חמאס, והגדה לשליטה משותפת של ישראל והרשות. זוהי מציאות  אידיאלית המנציחה את הקלישאה "אין פרטנר", כאשר אבו מאזן המוחלש ניצב מול חמאס שנתון במצור. מצב זה משאיר לימין הישראלי מרחב פוליטי רחב מאוד, מרסק את האופוזיציה משמאל, ומותיר את הפלסטינים מסוכסכים וחסרי כושר מיקוח.

דו"ח המבקר אינו נוגע למבצע שהקדים את צוק איתן בכחודש, מבצע "שובו בנים", שנתניהו יזם ביוני 2014, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושה תלמידי ישיבה מאזור גוש עציון. בדיעבד התברר ששר הביטחון, משה יעלון, הסתייג מהמבצע שבמסגרתו נאסרו 400 פעילי חמאס מתוכם 50 פעילים ממשוחררי עסקת שליט. המאסרים האלו היו הטריגר לירי הרקטי של חמאס על ישראל, וגררו את ישראל ל"צוק איתן". ב"שובו בנים" ניסתה ישראל להכניע את חמאס לאחר שסיסי הרס את המנהרות בין סיני לעזה, והפך את ממשלת הנייה לחדלת פרעון. הפנייה של הנייה להקמת ממשלת אחדות עם אבו מאזן, לאחר שנים רבות של נתק, נבעה מתקווה שזו תזרים כספים לתשלום המשכורות עבור פקידיה, ותקל את המצור על עזה. את זה בדיוק רצתה ישראל לסכל.

המטרה של ישראל בכל שלוש מלחמותיה על עזה היתה להכריח את חמאס לוותר על המאבק המזוין. ההפיכה הצבאית של הגנרל סיסי במצרים בקיץ 2013, שהדיחה את השלטון הנבחר של האחים המוסלמים, היתה מכה אסטרטגית עבור חמאס וסיפקה לישראל שעת כושר נדירה. כבר ב- 14 ביולי, שישה ימים בלבד לאחר פרוץ מבצע "צוק איתן", קידמה מצרים יוזמה להפסקת אש, שעיקריה פשוטים: הפסקת אש תמורת הפסקת אש. העמדה המצרית תאמה להפליא את העמדה הישראלית, מה שהצביע על תאום הדוק בין שתי הממשלות. מאותו רגע ועד סופו של המבצע, שנמשך שבעה שבועות, המלחמה התארכה לנוכח סירובו של החמאס לקבל את התכתיב הישראלי-מצרי. מול היוזמה המצרית הציב חמאס את העמדה הקטארית-תורכית. זו קראה לבנות נמל שישחרר את עזה מתלות במעברים הישראלים ובמעבר רפיח המצרי, שנסגר מאז ההפיכה ולא נפתח כמעט מאז.

למעשה המלחמה התארכה בגלל המחויבות האסטרטגית של ישראל לציר המצרי-סעודי (כנגד קטאר-תורכיה), אשר עמד מאחורי ההפיכה נגד האחים המוסלמים במצרים והכריז מלחמה על חמאס. ההעדפה האסטרטגית של ישראל, אשר זכתה לאורך כל הדרך בתמיכה של מפלגת העבודה, הביאה להרס של שכונת סוג'עייה, להרג של למעלה מ- 2,000 פלסטינים, ולמותם של 68 חיילים וחמישה אזרחים.

הביקורת שהמבקר מותח על אביב כוכבי, ראש אמ"ן בזמן המבצע, על כי לא התריע על המנהרות כאיום אסטרטגי, מעניינת ביותר. היא מוכיחה שהמנהרות אכן אינן מהוות איום אסטרטגי, אלא שימשו במהלך המלחמה כתירוץ לכניסה קרקעית ישראלית ולהמשך הלחימה, כדי לכפות על חמאס לקבל את תנאי הפסקת האש המצרית, ולשים קץ לירי המאסיבי של רקטות על ישראל.

מבחינה זו המבצע הצליח. הוא גרם הרס עצום, הותיר 100,000 אזרחים ללא קורת גג. בסופו של דבר הפצצה של מגדלי המגורים במרכז עזה לא הותירה לחמאס ברירה אלא לקבל את תנאי הפסקת האש המצרית. בינתיים המצב ההומאניטארי בעזה רק מחמיר, ההריסות עדיין לא שוקמו, והמצב הכלכלי ממשיך להידרדר. מבצע צוק איתן שם קץ לאחדות המדומה בין ממשלת רמאללה לממשלת חמאס, ועזה תלויה לחלוטין בחסדיה של ישראל. ישראל מבינה שהמצב ההומאניטארי המחמיר יוביל בהכרח למלחמה מיותרת נוספת, שתגרום הרס נוסף ותסכן בסופו של דבר את שלטון החמאס, והיא מתהלכת על חבל דק. ישראל אינה מעוניינת למוטט את חמאס מאחר וקיומו מבטיח לה את המשך הפילוג הפנים-פלסטיני מחד, ומונע אנרכיה מוחלטת בעזה. מצד שני אין לה אינטרס לחזק את מעמדו של חמאס, ועל כן היא הופכת את המעברים לאינפוזיה דרכה מועברים הנוזלים בכמות מספקת להשאיר את החולה בחיים.

הטענה של המבקר כי ישראל היא נטולת אסטרטגיה כלפי עתיד עזה אינה מדויקת. האסטרטגיה שמניעה את נתניהו היא בראש ובראשונה סיכול הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. על מנת להבטיח זאת עליו לשמור על הסטטוס קוו הנוכחי שעיקרו, הפרדת הגדה מעזה. הראיה לכך היא הזדמנות הפז שנקרתה בידו להגיע להסדר אזורי עם "בעלות בריתו": מצרים-סעודיה-ירדן, בחסות שר החוץ האמריקאי, קרי, בעקבה לא מכבר.  הסתבר אז שבעלות הברית האזוריות "ציר המדינות סוניות", כמו גם מנהיג מפלגת העבודה, הרצוג, היו מוכנים ללכת למהלך, אלא שאז נתניהו עשה סיבוב פרסה, פיטר את שר הביטחון יעלון, הכניס במקומו את ליברמן ושלח את הרצוג ואת ידידיו האזוריים לתהום הנשייה.

מאז מלחמת צוק איתן השתנתה התמונה המדינית לרעת חמאס. תורכיה, התומכת הראשית של חמאס, הפנתה לה עורף לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת שאיימה על שלטונו של ארדואן, וזה הידק את קשריו עם פוטין וחידש את יחסיו עם נתניהו. חמאס מתקיים בבידוד מזהיר מתמיד ונתון לחסדי ישראל. בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב רק חיזקה את עמדת נתניהו, והשאירה את "ציר המדינות הסוניות" להתבוסס במאבקיו הפנימיים. הקרע בין חמאס לרשות הפלסטינית ברמאללה מחריף כמו גם האסון ההומאניטארי בעזה: אין דלק להפעיל תחנות כוח, המים אינם ראויים לשתייה, בתי החולים בקושי מתפקדים, והאוכלוסייה מסוגרת בין ההריסות, כאשר המעברים המובילים מחוץ לעזה נעולים.

מאז "צוק איתן" היינו עדים להתפרצות "אינתיפאדת הסכינים" בגדה, אותה ישראל הצליחה לבלום, והיום חוזרת המצוקה בעזה למרכז הבמה. מעניין שבימים אלו דווקא הצבא, ושר התחבורה ישראל כץ הניצי, מצדדים בהקמת נמל בחסות התורכים. נתניהו לעומת זאת מתמיד בנאמנותו לסיסי, מתנגד לנמל, ומשאיר את היחסים עם עזה תלויים על בלימה.

בעייתה האסטרטגית של ישראל איננה איום המנהרות, ואפילו לא הגרעין האיראני, אלא העדר תכנית מדינית כוללת לפתרון הבעיה שמעיקה על ישראל כבר 50 שנה, כלומר גורלו של העם הפלסטיני. בנושא זה אין הבדל משמעותי בין נתניהו להרצוג, בין לפיד ללבני. כולם רוצים לספח את גושי ההתנחלויות, לדחות את פתרון הקבע עם הפלסטינים למועד בלתי ידוע, ולמנוע מהם את מאווייהם הבסיסיים ביותר שהיו מאפשרים להם לחיות כאזרחים חופשיים בארצם. מדיניות זאת עומדת בבסיס המחדלים ב"צוק איתן" והיא תגרום ללא ספק למחדלים עתידיים.

 

 

 

 

אודות יעקב בן-אפרת