קושניר, גרינבלט, פרידמן – ממליכי הראיס הבא

סופשבוע שלם בילו בישראל קושניר, גרינבלט ופרידמן, שלשת נציגיו של הנשיא טראמפ. ביום שישי עבדו ובערב שבת ערכו טיש באחת ההתנחלויות. עם צאת השבת חזרו לפגוש את בנימין נתניהו בשנית. הנושא: "עסקת המאה" אותה מקדם טראמפ. את המסע הנוכחי פתחו קושניר ושותפו גרינבלט בסעודיה, קטאר, מצרים, ירדן וישראל. לרמאללה הם לא הגיעו לאחר שהוכרזו "פרסונה נון-גרטה". המוזר הוא שקושניר וגרינבלט נשלחים כדי לדון בתכנית הנוגעת באופן ישיר לפלסטינים אבל אלה הפכו לנוכחים-נעדרים. באותה מידה שגורלה של סוריה נקבע בין אמריקה, רוסיה, תורכיה ואיראן ללא שיתוף הסורים, כך העיסקה הנוכחית נרקמת בין מדינות ערב לבין ישראל ללא השתתפות הפלסטינים. יתר על כן, הסיור הנוכחי בא על רקע פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים, והריגתם של למעלה ממאה פלסטינים מעזה באש צלפי צה"ל. כאמור, זה לא מנע את קבלתם ברוב פאר והדר בחצרותיהם של המלכים והדיקטטורים הערביים.

ראשי המדינות הערביות בהן בקרו הזוג קושניר את גרינבלט לא הביעו כל הסתייגות מהצעד האמריקאי החד צדדי (העברת השגרירות לירושלים) אשר רוקן את המו"מ בין ישראל לפלסטינים מכל תוכן. הם אימצו את עמדת טראמפ כפי שבאה לבטוי באותה הופעה ראשונה עם נתניהו בבית הלבן בה אמר: "הפתרון יכול להיות מדינה אחת או שתי מדינות, מה שהצדדים יסכימו לו". עמדתן של מדינות ערב הייתה ערמומית בעמימותה, כלפי חוץ הם אמרו "נקבל מה שיוסכם על הפלסטינים", לאמור, אנחנו, השליטים הערביים, לא נעמוד כמכשול בפני "עסקת המאה", אבל עליכם מוטל להביא את הפלסטינים, כלומר את הסוס לבאר, גם אם הדבר יהיה כרוך בכמה הצלפות הגונות.

סעודיה מוכנה להקריב את "החייל" הפלסטיני כדי להציל את "המלכה" הסעודית מאימתה של איראן, כשם שהחמאס מוכן להקריב את הגדה המערבית כדי להציל את שלטונו בעזה. אלא שהניתוק בין הרש"פ לבין החמאס, בין הגדה המערבית לבין עזה מוסיף עוד מרחב תמרון עבור האמריקאים. אלו משתמשים במצב ההומניטרי בעזה כדי לקדם את "עיסקת המאה", המחזירה אותנו לתקופת טרום הסכמי אוסלו ולתכנית "עזה תחילה". לאבו מאזן אחריות לא קטנה למשבר. הוא הפסיק את תשלום המשכורות לפקידי הרשות המובטלים ממעש, וקיצץ בחשמל ובשירותי הבריאות. המצב הזה מאפשר לישראל, למצרים ולאמריקאים לפעול לניתוק סופי בין שתי היישויות. אבו מאזן בונה על כך שללא תיווכו אי אפשר יהיה לשקם את עזה, ועל כך שהמצב המדרדר יסבך את ישראל בעוד סבוב מלחמתי מול החמאס. אלא שישראל מנסה לדחות מלחמה כוללת באמצעות ירי הצלפים מצד אחד, הבטחות לנמל ימי בקפריסין, ותחנת חשמל סולארי הנבנה סמוך למחסום ארז. למעשה מנסה ישראל לשכנע את החמאס להסכים לנוסחת "שקט תמורת שקט", ובכך לסכל את נסיונותיו הנואשים של אבו מאזן, באמצעות ה"מצור" הכלכלי שהוא מטיל על עזה, להחזיר את נתניהו למו"מ אתו.

הראיון שהעניק קושניר ליומון המזרח ירושלמי "אל קודס" (24-6-18) נועד להודיע לאבו מאזן ולכל מי שרק רוצה להקשיב שארה"ב "לא סופרת אותו". למעשה פנה קושניר לעם הפלסטיני מעל ראשו של אבו מאזן כדי לחזור לעמדה הישראלית המוכרת מראשית ימי הכיבוש ביוני 1967: "ההנהגה שלכם מובילה אתכם לאסון והיא לא מחמיצה שום הזדמנות כדי להחמיץ הזדמנות היסטורית". קושניר לא מזכיר ולו ברמז "מדינה פלסטינית", הוא מדבר בעיקר על "השלום הכלכלי", שכנראה שמע עליו רבות בביקוריו אצל חבריו בהתנחלויות. הראיון הזה צופה קדימה אל היום שבו אבו מאזן ירד מהבמה, ואיתו תיעלם אותה מנטרה בת 25 שנה "מדינה פלסטינית עצמאית על פי קווי 67 ובירתה ירושלים המזרחית". קושניר רוצה שהנוסחה הזאת תעבור מהעולם, וכי הפלסטינים ישנו דיסקט ויסתכלו על המציאות מהפריזמה הכלכלית ולאו דווקא המדינית.

במשך שמונה שנים תמימות עמל נתניהו כדי להעלים את אבו מאזן  מהמשוואה באמצעות סירוב עיקש לדון עמו ביסודות פתרון הסכסוך. הוא צלח את הלחצים של אובמה ושל שר החוץ קרי, אשר התיימר לדעת מה טוב לישראלים, כפי שקושניר מתיימר לדעת מה יותר טוב לפלסטינים. אבל ברגע שאובמה סיים את תפקידו וטראמפ עלה לשלטון השתנו פני הדברים. טראמפ ונתניהו חד הם, ומה שנתניהו יבקש טראמפ יבצע ובהתלהבות יתר. אמנם הנצחון של נתניהו הבטיח לו 12 שנות שלטון רצופות וממשלה על טהרת המחתרת היהודית, אלא שקל יותר להעלים את אבו מאזן מאשר להעלים את הפלסטינים כעם. גם כאשר אבו מאזן ילך בדרך כל בשר, העם הפלסטיני ישאר תקוע בגרונה של ישראל. הפתרון על פי נתניהו הוא ללא ספק "עיסקת המאה" אשר זוכה כנראה לתמיכת בני בריתו הערבים מהציר "הסוני", אלא שללא הנהגה פלסטינית שתסכים ותוכל לממש את העיסקה המוצעת, היא לא תחרוג ממה שהיא כבר עכשיו, תכנית על הנייר שלא ניתנת למימוש.

על כן נראה שהזוג קושניר את גרינבלט לא הסתפקו בגיוס תמיכה מקרב מדינות "הציר הסוני", אלא שברצונם להמציא הנהגה פלסטינית חדשה שתתנער מהגישה "ההיסטורית" ותקבל את רעיון השלום הכלכלי. אלא שכאן תתקל ארה"ב במכשול לא קטן. רבים מתחרים לרשת את אבו מאזן ואין ביניהם הסכמה סביב אישיות אחת. מוחמד דחלאן ממחנה הפליטים חאן יונס בעזה נתמך ע"י נסיכות האמירויות ומצרים, מקבילו מחברון ג'יבריל רג'וב אינו רצוי במצרים אבל יש לו תמיכה בגדה המערבית, כמוהו מאג'ד פרג' ממחנה הפליטים דהיישה, ולצד כל אלה מתחרה מחמוד אל-עלול המייצג את "השבים" עם ערפאת מהגלות בתוניסיה. ולצד אותם "לגיונרים" שבעי הקרבות של הפתח ובתי הכלא הישראליים, מחכה בצד סלאם פיאד, ראש הממשלה הקודם הזוכה לאמונם של האמריקאים בהיותו פקיד הבנק העולמי בעברו.

מאחר ובחירות דמוקרטיות לראשות הרשות לא יתקיימו עקב הסכסוך בין פת"ח וחמאס ובהעדר כל אופק מדיני, התחרות בין ראשי המנגנונים השונים והבחישה של מדינות המפרץ בזהות היורש לאבו מאזן מבטיחים לנו תקופה כאוטית בה התוהו ובוהו השורר בעזה יעבור גם לגדה המערבית. מה שבטוח הוא שכל מועמד שיביע את הסכמתו לעיסקת המאה בתמיכת ישראל וממשל טראמפ, יזכה לביקורת מיידית ולתואר המפוקפק של בוגד לאומי, ומשת"פ. הכאוס שטראמפ יוצר כרגע במזה"ת מהווה המשך ישיר לכאוס שהוא יוצר בארצו ובעולם כולו: מלחמות סחר עם אירופה וסין, אמצעים דרקונים כלפי מהגרים בארצו, התכחשות לבעיות האקלים, חיבוק של רודנים כמו פוטין וקים ג'ונג און ותמיכה בלאומנים וגזענים באירופה.

נתניהו יכול להיות מעודד מהציר הסוני, הלאומנות הגואה באירופה, הציוצים המוטרפים של טראמפ והתקפותיו על רשויות החוק והתקשורת. אבל בסופו של דבר הוא תקוע עם כאוס שרק מתעצם גם בעזה וגם בגדה המערבית. זהו כאוס שהוא פרי ידיו בלבד, ואין לו למי לבוא בטענות אלא לעצמו בלבד. 10 שנות שלטון הליכוד יצרו מציאות בלתי אפשרית שבו נקברה המדינה הפלסטינית ועל חורבותיה נבנית מדינת האפרטהייד החדשה.