קשר השתיקה סביב דיכוי האשה הערביה

קוראים לה חנין ראדי, בת 35, אם לארבעה ילדים, שיננית במקצועה, מתגוררת בטירה שבמשולש. אין בתיאור הזה כל דבר מיוחד, אלא אם כן נוסיף את העובדה שחנין אוהבת לרוץ, וכאן מתחיל הסיפור. ספורט נשים ויישוב ערבי לא מסתדרים ביחד, זה נחשב לשעטנז. הבעיה היא, שטירה נמצאת במרחק עשר דקות מכפר סבא, שם הפכה ריצת נשים לחלק מהחיים. מוספי הבריאות והעיתונים מופצצים בפרסומות שקוראות השכם והערב לציבור לעשות ספורט כדרך לשמור על אורח חיים בריא. מן הסתם עיתונים אלה על מסריהם "המתירנים" מגיעים גם לכפרה של חנין. כך קרה, שלאחר לידת הילד הרביעי, בעודה מתמודדת עם עלייה חדה במשקל, החליטה חנין לעשות מעשה כדי לשמור על הגזרה, ואולי גם על הבריאות הפיזית והנפשית. היא התחילה לרוץ, ומאז לא עצרה עד שהפכה לרצת מרתון.

ריצת המרתון הפכה לחלק מחייה של חנין. היא השתתפה במרתונים בינלאומיים בברלין ובאמסטרדם, ובשנה שעברה הגיעה למקום השלישי במרתון תל אביב בקטגורית הגיל שלה. כאשר ראתה כי טוב, היא שאלה את עצמה מדוע רק בכפר סבא נשים ייהנו מהספורט האתגרי הזה, ומדוע שנשים ערביות לא יוכלו גם הן לנקות את הראש ואת הנפש תוך כדי ריצה? ואכן, היא הגשימה חלום, הקימה מועדון ריצה בטירה ובתאום עם העירייה התחילה לאמן נערות, שהחלו לנהור למועדון.

אין זה אומר שחנין תמימה. היא חיה ונושמת את הכפר שלה, ויודעת היטב לאן נושבת הרוח. היא יודעת שבטירה לא מקובל שילדות ירוצו, זה לא מכובד, זה מזכיר התנהגות של בנים, ומוביל בסופו של דבר להתנהגות בלתי צנועה. בראיון לאחד מאתרי הספורט היא ספרה שבתה הקטנה, שיצאה לרוץ, נתקלה ברחוב באדם שגער בה: "'סליחה? מי את? מי ההורים שלך? אל תרוצי פה בטירה". "זה כאב לה, מספרת חנין, והיא חזרה הביתה בוכיה ואמרה לי 'אמא, מישהו עצר אותי בדרך ואמר לי לא לרוץ'."

אך חנין, שאינה נרתעת מאתגרים, החליטה לדבוק בחלומה. ביום שישי, 3 באפריל, היא ארגנה את המרתון הראשון בטירה, בחסות העירייה ובתאום עם המשטרה, תחת הכותרת "מרוץ הסובלנות והכוונה הטובה". למרבה הצער, המפעל היפה הזה לא יצא אל הפועל. לא בגלל היעדר התעניינות, להפך, מאות נשים נרשמו לאירוע, אלא בגלל "איומים" בעילום שם, שהגיעו לעירייה ולמשטרה, ו"המליצו" על ביטול המירוץ. טירה אמנם שוכנת עשר דקות מכפר סבא, אבל מבחינת אורח החיים ומצבן של הנשים היא נמצאת במרחק של אלפי שנות אור. אולי יותר קרובה לבירת דאע"ש, אל-רקה, בסוריה, שם הפכו חיי הנשים להפקר.

ביטול המרוץ לא עזר לרסן את האלימות, אלא להפך. ביום שני ה- 4 במאי, כחודש לאחר הביטול, גילתה חנין שהשמשה האחורית במכוניתה רוססה בכדורים. בעקבות המקרה היא הודיעה על הפסקת כל פעילות במועדון הריצה שלה בטירה, וזאת כדי לשמור על חייה ועל שלום משפחתה.

כך הפכה חנין לקוריוז. היא רצה כדי לשמור על שפיותה ובריאותה בעולם שבו תפקידן היחיד של נשים הוא להביא ילדים לעולם אכזר, אלים, ומדכא. זוהי המציאות בה חיות נשים ערביות בישראל, ואין מי שירים את הראש ויגיד – עד כאן. לידינו וסביבנו מתרחשת טרגדיה חברתית, שאין לדבר עליה בציבור, כי אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בפני היהודים (כמו שאמי המנוחה נהגה להגיד, לא להראות אותה ל"גויים"). לקשר השתיקה הזה יש שותפים רבים, ובהם אנשי ציבור.

הצד המאיים והמטיל טרור הרי מוכר לכולם: למשטרה, לראשי העיריות, לחברי ולחברות הכנסת הערביים – אבל איש אינו מוכן להתעמת איתו. לצד המאיים יש גם נציגים בכנסת, והם שותפים מלאים ברשימה המשותפת – הם שיח'ים נחשבים ביישובים שלהם, הם מטיפים במסגדים, הם בעלי הדעה, והם קובעי האג'נדה האמתית של הציבור הערבי. החוק נעצר במבואות הערים והכפרים הערבים, הוא לא קובע, רק השריעה קובעת.

אבל הטרור הזה לא מסתפק בנשים, ולא רק על מכוניתה של חנין נורו יריות. רק השבוע נורו למוות  קרבנות חינם בחיפה, יפו ואום אל-פחם, ובטירה עצמה יורים לכל עבר עם או בלי סיבה. הגורמים הפלילים והדתיים מתערבבים כאן, ונשאלת השאלה: מי שירה על מכוניתה של חנין היה איש דת, או איש העולם התחתון? המשטרה אינה מבדילה ביניהם, עבורה איום של איש דת ושל עבריין חד הם, ובשני המקרים אין מי שיעז להתלונן פן יבולע לו.

חנין נאלצה להרים דגל לבן ולא הגישה תלונה למשטרה, למרות שהיא יודעת מהיכן נורו היריות לעבר מכוניתה. האלימות, שהתחילה בנשים, מתפשטת על פני כל החברה. משפחות מחסלות חשבונות ביניהן בנשק, ראשי חמולות שומרים על האינטרסים שלהם בעזרת נשק, ובני העדות הדתיות נאבקות זו בזו בנשק. אפשר להאשים את המשטרה בכל דבר, אבל כולם יודעים מה מקור האלימות האמתי, והאחדות הלאומית גוזרת עליהם שתיקה.

אפשר לדרוש זכויות שוות, לדבר בשם זכויות האדם, לדבר על כיבוש, אפשר לפנות לבג"ץ בנושא אפליה בקרקעות חינוך ותעסוקה, אבל למי אפשר לפנות כאשר נשים נפגעות מאלימות? למי אפשר לפנות כאשר השיח'ים קובעים בצורה גלויה שאסור לנשים בבאקה אל-גרביה להגיע למשחק כדורגל של הקבוצה המקומית, כי אסור שיתערבבו עם גברים? לאיזה בית דין נפנה תלונה על אפליית נשים בתוך הקהילה שלהן? מי יביא לדין את האחראים על הוצאת לשון הרע ועידוד לאלימות? מתי נתחיל לטפל בנושאים שקובעים באמת את גורלה של החברה הערבית? מתי נתחיל להעלות בצורה רצינית את הנושאים הבוערים האלה, אשר מושתקים בסיסמאות גבוהות על גזענות ואפרטהייד?

השאלה הנשאלת היא – למה אנחנו מתכוונים כאשר אנו תובעים "שוויון"? לאיזה חברה אנחנו שואפים, ומהו החזון  העתידי של החברה הערבית. אוטונומיה תרבותית וניהול עצמי? איזה מודל מתקדם יכולה להציע החברה הערבית, כאשר החוק המכתיב את אורחות חייה הוא חוק השריעה?  כשהרשימה המשותפת דורשת שישראל תהיה באמת מדינה חילונית, דמוקרטית ושוויונית ללא הבדל דת, גזע לאום ומין, האם היא מוכנה שהחברה הערבית עצמה תתנהל לפי הכללים האלה? האם ניתן בכלל לקיים דיון בנושאים אלה בתוך הרשימה המשותפת?

אנחנו מבינים כי על נושאים כמו סוריה, מצרים ואיראן, ואפילו על הכיבוש של פלסטין, אי אפשר לקיים דיון בין חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, אשר, לטענתם, נבחרו רק כדי לשרת את הצרכים היומיומיים של האזרח הערבי. ובכן, הבה ונשאל: קיום אירועי ספורט נשים, אינו צורך יומיומי? לימוד הספר "אורבואר עכא" של עלאא חליחל בבית הספר התיכון בבאקה, אינו צורך יומיומי? החופש להתלבש בהתאם לטעמן ונטיותיהן, החופש לראות סרט, לשבת בבית קפה, לשתות בירה, לטייל עם חבר או חברה, ללמוד או לעבוד מחוץ לכפר, כל אלה אינם צרכים יומיומיים?

ושאלת השאלות היא: איך ניתן להיאבק נגד הגזענות של הימין ונגד האפליה הממוסדת, בזמן שהחברה כל כך חלשה, מסוכסכת בתוכה, נעדרת דמוקרטיה פנימית, ולא מסוגלת לקיים שום דיון על הדרכים לקדם את מאבקה למען שוויון? מי ייקח ברצינות את התביעות האלה, אם אנחנו בעצמנו לא פועלים לשנות את החברה שלנו? חברה שהופקרה לקיפאון והסתגרות בידי המטיפים, שהפכו את חיי האזרחים הערבים,  ובמיוחד את חיי הנשים, לטרגדיה אחת גדולה.

אודות יעקב בן-אפרת