רודפים את החמאס, מחסלים את אבו מאזן

חטיפתם של שלושת הצעירים נתנה את האות, וערוצי הטלוויזיה הישראלית התגייסו פה אחד, והחלו בתרגולת המוכרת היטב של שידורים רצופים, שנקטעו רק כדי לשדר את המונדיאל. כך נוצרה האווירה המתאימה, ועם ישראל גויס למלחמה לשחרור שלושה צעירים חטופים משוביהם האלימים. זוהי כמובן משימה אבסורדית, למצוא חטופים שאף ארגון רציני לא לקח אחריות על חטיפתם, ולא ברור אם הם בכלל בחיים. ולמה צריך גיוס כללי כדי למצוא שלושה חטופים בשטח הנמצא בשליטה צבאית ישראלית מוחלטת, כאשר הצבא הישראלי נכנס ויוצא מחברון כאילו היתה אום אל-פחם, ולאלון שבות כאילו היתה רעננה? התשובה נמצאה תוך כמה שעות כאשר יצא המרצע מהשק – נתניהו קבע כי שם הקוד הוא חמאס, ונתן את האות "להיכנס בהם". חטיבת צנחנים שלמה שטפה את הגדה, ועצרה בלילה 300 פעילים כדי לרסק את "תשתית" חמאס.

לפרק את הממשלה הפלסטינית

בימים כאלו התקשורת הישראלית מזכירה את מקבילתה במצרים. אחרי ההפיכה הצבאית, ערוצי הטלוויזיה והעיתונות המצרים התגייסו לטובת סיסי, וכך הפכו בן לילה האחים המוסלמים, שזה עתה זכו באופן דמוקרטי בכל הבחירות האפשריות, לארגון טרור. כך לפתע רוב התקשורת הישראלית תומכת בצורה עיוורת בנתניהו ובבנט, שרק תמול שלשום תוארו כימנים הזויים, סרבני שלום, ומחרחרי מלחמה המקימים את הקהילה הבינלאומית על ישראל.

כמו אותם בניינים ריקים המופצצים מדי פעם בעזה כדי להוכיח לעם ישראל שצה"ל פועל נגד הטרור, כך "תשתית" החמאס הופכת למטרה. נראה שלאחר השעות הראשונות של החטיפה, כאשר התברר כי הסיכוי למצוא את החטופים בחיים פחת, נתניהו איבד עניין. גופות של חטופים הן פחות פוטוגניות, ויכולות להוות מכה לשב"כ שלא מנע את החטיפה. עדיף להסיט את תשומת הלב הציבורית מהמחדל אל מטרה פוליטית אחרת לחלוטין: לחסל את מאמצי הפיוס בין פת"ח וחמאס ולפרק את הממשלה הפלסטינית החדשה.

התועלת של המבצע הצבאי ברורה. נתניהו פועל בכל הכוח להפריד בין פת"ח ובין חמאס, ויותר חשוב, להפריד בין עזה לבין הגדה המערבית. לנתניהו אין כל עניין שהרשות הפלסטינית תחזור לשלוט בעזה, והוא חושש מאוד מהשתלטות החמאס על הגדה. מאז שאריאל שרון התנתק מעזה, ההפרדה בין עזה לגדה המערבית משרתת אינטרס אסטרטגי ישראלי. כל מדובר בשתי ישויות נפרדות ניתן לטעון שאין פרטנר כי הפלסטינים מפולגים; ניתן לראות בעזה את המדינה הפלסטינית; ניתן לשלוט ביתר קלות על הגדה המערבית, ולספח חלקים נרחבים ממנה לישראל.

מבחינת העמקת הפילוג בין פת"ח וחמאס נראה כי ישראל מתקרבת מאוד להשיג את יעדה. העובדה שהחטופים עדיין לא נמצאו דווקא פועלת לטובת נתניהו, המנצל בינתיים את הזמן, כי אם יתברר שהחמאס לא היה מעורב בחטיפה, הפעולה תאבד את הצדקתה. יתכן שזאת הסיבה שחמאס מבליגה ופעיליה צועדים למעצר ללא כל התנגדות. אין להם מה לפחד כי ככל הנראה הם לא קשורים למעשה.

על מי מגן התאום הבטחוני

מי שעוזר לישראל להוציא את חמאס מהכלים, ודווקא מכיוון סעודיה, הוא אבו מאזן. בסעודיה הוא פוגש את סגן המלך, הטרוד בימים אלה בתמיכה באל-קאעידה בעיראק, אבל במצרים הוא מכריז על האחים המוסלמים ועל חמאס כארגון טרור. הועידה בה משתתף אבו מאזן התכנסה אמנם לדון בסכנה של ייהוד ירושלים, אבל היא עסוקה יותר בנפילה הקרובה של בגדאד בידי אל-קאעידה. בזירה הזאת בוחר אבו מאזן לפרוס בפני מנהיגי ערב את משנתו המדינית, אשר עיקריה צוטטו בהתפעלות רבה בעיתונות העברית. על פי משנתו, התאום הביטחוני עם ישראל "מגן עלינו מפני הכיבוש", האינתיפאדה יוצרת "בלגן", ועוד כיוצ"ב פנינים שעוררו אנטגוניזם עצום ברחוב הערבי. דבר זה לא מנע מנתניהו להגיב בקרירות, בדרישה מאבו מאזן לתרגם את ההצהרות למעשים.

התגובות בקרב הפלסטינים קשות. כך למשל פרסם מאג'ד קיאלי, פלסטיני-סורי בעל טור בעיתון אל-חיאת הלונדוני, בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו: "הצהרותיו של אבו מאזן לא מוצלחות, מזיקות ופשטניות… אין צורך בתעודת יושר בפני הכיבוש, אדוני אנחנו הקרבן כאן, אנחנו בעלי עניין צודק ולא להיפך, לנו יש 5,000 איש בבתי כלא. ההזדהות עם הרטוריקה הישראלית אינה מועילה, היא הוכחה לשקיעה, לעייפות ולסוף הדרך, ואינה מהווה הוכחה להיגיון ומציאותיות".

המשפט שמבטא יותר מכל את תחושת סוף הדרך היא אמירתו של אבו מאזן באותו פורום לפיה "החטיפה נועדה להרוס אותנו". לא ברור אם מי שעשה את המעשה אכן התכוון להרוס את הרשות הפלסטינית, אבל ברור שמעשיה של ישראל בשטחים לא רק פוגעים קשות בחמאס, אלא בעיקר סוחבים את השטיח מתחת לרגלי הרשות. העובדה שצנחנים ישראלים מסתובבים בלילות בגדה באין מפריע ומטילים פחד ואימה, בזמן שהשוטרים הפלסטינים מתכנסים לתוך בסיסיהם, יוצרת תחושת אבדן וחוסר שליטה אצל האזרח הפשוט.

למעשה החטיפה הוכיחה שהרשות פלסטינית אינה משרתת את נתיניה, וכי כל תפקידה לשמור על השקט ולדכא כל התנגדות לכיבוש. כאשר אבו מאזן אומר ש"התאום הביטחוני מגן עלינו", זה נתפס כהגנה על הרשות הפלסטינית ולא על כלל האוכלוסייה, הנתונה במציאות קשה של מחסומים, חוסר נגישות, עוני, מאסרים שרירותיים והרג של חפים מפשע ע"י חיילים משועממים.

לקחי עיראק וסוריה

נתניהו נוהג בגדה המערבית כפי שבוש נהג לפניו בעיראק. העובדות אינן חשובות, אלא רק המטרה שנקבעה מראש, והיא לגרום לשינוי משטר. בוש האשים את סדאם חוסיין בקשרים עם אל-קאעידה והמציא נשק להשמדה המונית שהיה כביכול ברשותו. כך גם נתניהו קושר את חמאס לחטיפה, במטרה להפיל את ממשלת האחדות. נראה שנתניהו לא למד את הלקח של עיראק: סילוקו של סדאם חוסיין פורר את עיראק והוביל למציאות בה אל-קאעידה נמצאת במבואות בגדאד, מול עיניו המבועתות של אובמה. גם בגדה המערבית, המבצע לחיסול "כל דבר הצבוע ירוק" יגרום בסופו של דבר להתפוררות הרשות.

ההתערבות הגסה של ישראל בניסיון לשנות את מאזן הכוחות לטובת אבו מאזן על ידי החלשת החמאס, פועלת בכוון ההפוך. הפלסטינים מבינים היטב את התרגיל, ומאבדים את מעט האמון שהיה להם ברשות ובחמאס. השמועה בשטחים הכבושים אומרת כי החטיפה היא מעשה ידיו של נתניהו, שכל מטרתה לסכל את האחדות הפלסטינית. אף אחד בגדה לא מאמין שחמאס עומד מאחורי החטיפה, כי חמאס כבר מזמן הניפה את הדגל הלבן. מצד שני, אף אחד לא מאמין שאבו מאזן שומר על התאום הביטחוני עם ישראל כדי להגן על העם הפלסטיני.

המציאות המזרח תיכונית מוכיחה כי ברגע שנוצר וואקום שלטוני, הוא מתמלא באסלאם קיצוני. כך במקרה של סוריה, עקב מלחמתו של אסד באופוזיציה הדמוקרטית ומחדלי אובמה; כך גם בעיראק, עקב חיסולה של האופוזיציה הסונית המתונה על ידי נורי אל-מאלכי (וגם פה אובמה שתק). הקיצוניות ניזונה מתחושת השפלה ותסכול, וזה בדיוק מה שהפלסטינים מרגישים היום. נתניהו השפיל אותם, ואבו מאזן השפיל אותם עוד יותר, וזה מתכון מנצח לתופעות כמו אל-קאעידה.

נפילתם של חמאס ופת"ח לא תשאיר ברירות רבות. או החזרת הכיבוש הישיר, או תוהו ובוהו שלטוני שיתמלא על ידי האסלאם הקיצוני. הוא כבר נוקש בשערי בגדאד, מכוון לדמשק, פוזל לירדן, ואין כל סיבה שלא ילטוש עיניים גם לירושלים.

אודות יעקב בן-אפרת