רקוויאם לתנועה הירוקה

ממש ברגע האחרון, לפני סיום המועד להגשת הרשימות לוועדת הבחירות של הכנסת, כינסה סתיו שפיר מסיבת עיתונאים בשדרות רוטשילד כדי להודיע שהיא לא תתמודד בבחירות. על סתיו שפיר כבר נאמר הכול, ואין לנו הרבה מה להוסיף. לעומת זאת, תולדות התנועה הירוקה וגורלה יותר מעניינים, לאור העובדה שבעולם כולו המפלגות הירוקות מכריזות על "מצב חירום אקלימי", בעוד שבכנסת הישראלית אין מי שייאבק על האג'נדה הזאת.

העמדתה של סתיו שפיר כיו"ר התנועה הירוקה בין לילה כנראה מספרת את הסיפור כולו. כידוע, סתיו שפיר צמחה מתוך המחאה החברתית בשדרות רוטשילד, ומאז ועד שפרשה ממפלגת העבודה, כדי לחבור לאהוד ברק, לא שמענו מפיה דבר וחצי דבר בנושא האקלים. ניסיון העבר מראה שהתנועה הירוקה הפכה למפלגת מדף המוכרת את עצמה לכל המרבה במחיר, וסתיו שפיר נראתה לה כמי שתכניס אותה לכנסת, מה שמצביע על כך כי גורלה הפוליטי של שפיר נראה יותר חשוב מגורל כדור הארץ.

בישראל אכן קיימת תנועה ירוקה ולצדה ארגונים ירוקים תוססים, אבל מפלגה פוליטית ירוקה לא קיימת, משום שהניסיון לנטרל את המאבק הירוק מכל צביון פוליטי הביא להיעלמותה מהזירה הפרלמנטרית. התנועות הירוקות בישראל מוכנות לפלרטט עם השר לאיכות הסביבה זאב אלקין, איש ליכוד בעל דעות ימניות קיצוניות, השולל את זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים והמתגורר בעצמו בהתנחלות. למרות זאת, כאשר אלקין מופיע בפורומים בינלאומיים בנושא האקלים, הוא מלווה בפמליה של ארגוני סביבה ישראליים, המייפיפים את פרצופה של ישראל.

למותר להזכיר שאלקין חבר בממשלה שלא רק שוללת את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים הפלסטינים, אלא מתעלמת כמעט לחלוטין מנושאים הקשורים לסביבה. כך הפכה התנועה הירוקה את הנושא הסביבתי לסרח עודף שאמור להתאים את עצמו לכל פלטפורמה פוליטית, בין אם ימנית או שמאלית. מפלגת קדימה של ציפי לבני, המחנה הציוני של בוג'י הרצוג, והמחנה הדמוקרטי של אהוד ברק – כל אלו שימשו פלטפורמות לתנועה הירוקה. כל אחד מהם, ביחד או לחוד, היה שותף לממשלתו של בנימין נתניהו, כולם נתנו יד למציאות הפוליטית שהתהוותה בישראל בעשור האחרון.

ההחלטה של התנועה הירוקה לא להתמודד בצורה עצמאית בבחירות, והעובדה שהיא העדיפה את האופורטוניזם הפוליטי על פני המאבק העקרוני, לא הוכיחה את עצמה. תמיד אפשר לתרץ את הרתיעה מהליכה לבחירות באופן עצמאי באופייה של החברה הישראלית, הנתונה במצב של מלחמה תמידית, מה שמעמיד את נושא הבטחון בראש סדר העדיפויות הציבורי. אלא שהביטחון והסביבה כרוכים זה בזה ואין להפריד ביניהם. לא במקרה התנועות הירוקות בעולם רואות בשלום תנאי הכרחי לשמר את סביבה, ומעמידים את רווחת האדם במרכז המאבק למען שמירת על שלום כדור הארץ. נושא הסביבה גם הפך להיות כרוך בנושא זכויות האדם משום שמיליוני בני אדם סובלים ועתידים לסבול מהשלכות אסון האקלים.

לעומתם, התנועה הירוקה הישראלית עושה הבחנה ברורה בין השלום כמצרך רצוי אבל לא הכרחי, לבין הסביבה הנמצאת בסכנה מיידית. ההליכה עם ציפי לבני, בוג'י הרצוג, אהוד ברק ועם סתיו שפיר מהווה סוג של אמירה שאפשר להתפשר על השלום לטובת שימור הסביבה. הבעיה היא שהתובנה הזאת היא שגויה בתכלית, כי מי שוויתר על השלום ואדיש לגורלם של 5 מיליון תושבים פלסטינים, יישאר גם אדיש לגורלו של כדור הארץ. האם אפשר להפריד בין התפיסות הלאומנית קיצוניות ושנאת הזרים של הנשיא טראמפ, לבין התכחשותו המוחלטת למשבר האקלים ונסיגתו מהסכמי פריז? האם ניתן להפריד בין התפיסות האוונגליסטיות השמרניות של האמונה שגורל כדור הארץ נתון בידי האלוהים, לבין סירובם של תומכי טראמפ להתייחס לנושאי הזיהום הסביבתי?

מי שרוצה להיאבק למען הסביבה חייב לאמץ לעצמו תפיסה אוניברסלית המקבלת את האחר, דואגת לזכויות המהגרים והפליטים, ורואה בשוויון חברתי ובמאבק בעוני חלק בלתי נפרד מהמאבק הסביבתי. הכלל הזה לא פחות נכון בישראל. איך אפשר להיאבק למען הסביבה ולא לאמץ ערכים דמוקרטיים ואוניברסליים? איך ניתן לאמץ ערכים פטריוטים לאומיים המדירים את האזרחים הפלסטינים בישראל ואת הפלסטינים בשטחים הכבושים מכל מאבק משותף למען הסביבה ושלום כדור הארץ? האם אפשר לדמיין את ישראל בשנת 2050 כמדינה ירוקה כשהיא ממשיכה לשלוט על 10 מיליון תושבי פלסטינים ללא זכויות אזרח, תשתיות פיזיות, מערכת חינוך, בריאות ומקורות תעסוקה מודרניים?

המאבק נגד ההתחממות הגלובלית הוא ביסודו מאבק משותף של כלל האנושות. האקלים כידוע אינו מכיר בגבולות לאומיים, והשריפות באוסטרליה קשורות באופן ישיר להוריקנים שמתרחשים באוקיאנוס האטלנטי ושוטפים את חופי ארה"ב. הניסיון לתחום את המאבק הסביבתי לתחומי מדינה קטנטונת בלבד כמו ישראל, ללא קשר למתרחש בשטחים הפלסטינים שבשליטתה, או במדינות השכנות הוא לא רק אבסורד, אלא מצביע על קוצר ראות, ומסביר את התנהגותה של התנועה הירוקה מאז הוקמה ב- 2008.

המדבור בצפון מזרח סוריה, ההתייבשות של נהרי הפרת והחידקל בעיראק, המאבק בין אתיופיה לבין מצרים על מקורות הנילוס, גידול האוכלוסייה הטבעי העצום והצטמצמות מרחבי המחייה, כל אלה  שחקו תפקיד חשוב בהתפרצות האביב הערבי. הדרישה הבסיסית של הצעירים הערבים המתקוממים היא דמוקרטיה וצדק חברתי. האם התנועה הירוקה בישראל יכולה להישאר אדישה לעובדה שהתמיכה במשטרים הרודניים בעולם הערבי הפכה לקונצנזוס לאומי ישראלי, הכולל את כל המפלגות הציוניות?

מפלגת דעם אימצה את האג'נדה הירוקה לא כפרוגרמה סביבתית טהורה בלבד, אלא כחלק מפרוגרמה פוליטית/חברתית. אימוץ האנרגיה המתחדשת, התחבורה השיתופית, ניצול האינטרנט של הדברים והפלטפורמות החברתיות לטובת חיזוקה של הקהילה מול כוחם של החברות הרב לאומיות, כל אלו אינם פתרונות כלכליים בלבד שיצעידו את החברה אל העתיד. האג'נדה הירוקה לא רק תעלה את פריון העבודה ותתרום לעושר החברתי, היא גם תכנית חברתית למען מחיקת הפערים החברתיים והפערים בין החברה הערבית והחברה הישראלית. הכלכלה הירוקה מהווה פלטפורמה לאינטגרציה של  החברה הפלסטינית לתוך כלכלה משותפת שיכולה לפעול לרווחת שני העמים גם יחד.

למעשה, האג'נדה הירוקה שאנו דוגלים בה משמשת פלטפורמה שמאפשרת לסיים את הכיבוש, ולאחד את המשאבים הפיזיים והאנושיים שמאפשרים לבנות חברה ישראלית פלסטינית משותפת. אימוץ האג'נדה הירוקה מחייב לזנוח את תכנית שתי המדינות אשר במציאות חדלה להתקיים, והפכה לכסוי להמשך הכיבוש בצורתו הנוכחית. היעלמותה של התנועה הירוקה מהזירה הפרלמנטרית חייבת להוות זרז למחשבה חדשנית ולשנוי דרך, במיוחד לאור העובדה שהן המפלגות הציוניות והן הרשימה המשותפת זונחות לחלוטין את הנושא הסביבתי. לא במקרה מה שנותר מהשמאל הציוני מתחבא מאחורי סינרו של גנץ, וממשיך עם מס השפתיים למען "פתרון שתי המדינות".

הגיע הזמן להעמיד בגאון את הפתרון המבוסס על "כלכלה ירוקה – מדינה אחת". על הארגונים הירוקים נופלת אחריות כבדה לחבר ישראלים ופלסטינים למען סביבה ירוקה, למען עתיד משותף לשני העמים, ולמען שלום כדור הארץ.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת