שמאל וימין נגד הסיפוח

יומיים לפני שטראמפ הכריז על עסקת המאה בטקס חגיגי בבית הלבן,  כשלצידו עומד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מגובה בקבוצה בולטת של מתנחלים, שמח ומחויך, השירותים החשאיים של ארה"ב נתנו לנשיא סקירה בדבר הופעתו של וירוס הקורונה בסין. הוא הוזהר שהנגיף מתפשט אל מחוץ לגבולות סין (26 לינואר) והנשא הראשון במדינת וושינגטון כבר התגלה. משתתפי הטקס החגיגי היו זחוחים ושבעי רצון. טראמפ ביים לעצמו הופעה שתספק את מאווייהם של תומכיו האוונגליסטים, ועל הדרך הוא סיפק לביבי תמונת ניצחון עבור סיבוב הבחירות השלישי. שניהם לא תיארו לעצמם שהעולם הולך להתהפך על ראשם.

המתנה הגדולה שנתן טראמפ לידידו נתניהו ולמלוויו המתנחלים הוא סיפוח בקעת הירדן והחלת הריבונות על ההתנחלויות. נתוני הכלכלות המשגשגות בארה"ב ובישראל הבטיחו לטראמפ עוד ארבע שנים בבית הלבן, ולידידו נתניהו "נשק" כנגד יריביו מבית. אבל אז שטף את העולם וירוס קטנטן אחד, הכלכלה שותקה, עסקים רבים נעלמו ומיליוני אנשים נזרקו לאבטלה. מה שהיה הישג אלקטוראלי עתידי עבור טראמפ, ועכשווי עבור נתניהו, התאדה כלא היה. טראמפ מדשדש בסקרים מול מתחרהו ביידן, הן עקב כשלונו המוחלט לנהל את המשבר הבריאותי, והן בשל עמדתו המחפירה כלפי תנועת המחאה שקמה לאחר הרצחו של האזרח השחור ג'ורג' פלויד. נתניהו מצדו הכריז שהוא ניצח את הקורונה ומיהר לבשר על מימוש הסיפוח והחלת הריבונות על ההתנחלויות כבר ב- 1 ליולי. זאת הזדמנות היסטורית, הוא הכריז, ומי יודע מה יקרה לאחר הבחירות בארה"ב, במיוחד כשהמועמד המוביל ג'ו ביידן כבר הודיע על התנגדותו לסיפוח החד צדדי.

אלא שגורלה של בקעת הירדן ושל ההתנחלויות מעניינים את הציבור הישראלי כקליפת השום. אנשים שחיים במדינה שאינה יכולה להפעיל את הרכבות, שבתי הספר שלה סגורים, שיש בה מיליון מובטלים ואלפי בעלי עסקים שנהרסו, אינם פנויים לתרגילים פוליטיים שאין להם כל קשר לעולם האמיתי. הציבור לא מבין מדוע נתניהו עוסק בסיפוח בזמן שהמשבר הכלכלי בעיצומו והמשבר הבריאותי רחוק מלבוא על פתרונו. ובעוד הציבור אינו מבין על מה פרצה המהומה, מסתבר שעסקת המאה, כמו שאר התוכניות של טראמפ, אינה ישימה.

אין זה סוד שאצל טראמפ הכרזה לחוד וביצוע לחוד והקשר בינם למציאות מקרי בהחלט. עסקת המאה יצרה מפה שכונתה בזמנו ע"י ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן 'גבינה שוויצרית' מאחר והיא מעניקה לפלסטינים מדינה מחוררת ב- 150 התנחלויות, שאינן מותירות כל אפשרות לרצף טריטוריאלי. בו בזמן שהציבור הישראלי לא מבין מה נתניהו רוצה ממנו, הממסד הבטחוני לא מבין מה בוער לנתניהו. למה לערער את היציבות, את שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית שמבטיח שקט יחסי. למה לחרחר מדון עם הממלכה ההאשמית, המאפשרת לישראל חופש פעולה במרחביה בואכה הגבול עם עיראק. ממילא ישראל שולטת באין מפריע, אז למה לתקוע אצבע בעיני הפלסטינים והירדנים? העניין הוא שנתניהו מתייחס לצבא בחשדנות. לדעתו הגנרלים כבר הוכיחו שהם שמאלנים וגם הם, כמו מערכת המשפט והמשטרה אינם אלא חלק מ'המדינה העמוקה'.

והנה מתרגשת על נתניהו צרה בלתי צפויה. לפתע התעוררו חבריו המתנחלים, אלו שעלזו אתו בוושינגטון, וגילו שהם אלה שיקבלו את החורים בעוד שהגבינה עצמה תיוותר בידי הפלסטינים. ליו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני נפל פתאום האסימון, ובראיון לעיתון הארץ מה-3.6 הוא גילה שטראמפ וקושנר "הוכיחו במתווה שהם אינם ידידים של מדינת ישראל ולא חושבים על האינטרסים הביטחוניים וההתיישבותיים שלה. כל מה שמעניין אותם במתווה זה לקדם את האינטרס שלהם לקראת הבחירות הקרובות כך שיסייע לטראמפ". האמריקאים המשתוממים מהרו למחות על התנהגות המתנחלים, כינו אותם כפויי טובה, וגילו לצערם שהחורים בתוכנית שלהם יוצרים משבר שעלול לשמוט את הסיכוי להסדר.

במקביל, התוכנית נתקלת בסירוב של שרידי השמאל. בהפגנה נגד הסיפוח מה-6.6 בלטו דגלים פלסטינים לצד הדגלים האדומים, ונציגי חד"ש, מרצ, ושרידים מהעבודה, קראו שוב להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. נראה שהשמאל הישראלי המתכווץ מתכחש למציאות שנוצרה ב- 26 השנים האחרונות, מציאות שהוא היה שותף ליצירתה במו ידיו. במוחם של אנשי חד"ש למשל הקומוניזם עדיין חי ובועט, אש"ף עדיין מנהל את המאבק לשחרור לאומי, הסכמי אוסלו עדיין רלבנטיים, והזמן הרב שעבר – כל אלו לא משנים את המציאות. העובדה שעזה התנתקה מהגדה המערבית, שחמאס ופת"ח נלחמים זה בזה, ושכל אחד מהם בנפרד מנהל קשרי תן וקח עם ישראל, לא משנים את פרדיגמת שתי המדינות.

המשותף בין מתנגדי הסיפוח מימין ומשמאל הוא התעלמותם מהמציאות בשטח. הימין הקיצוני רוצה ריבונות על רוב שטח הגדה המערבית, והפיכתה של הרשות הפלסטינית לרשות מוניציפלית השולטת על רוב האוכלוסייה הפלסטינית כדי למנוע ממנה זכויות אזרח. השמאל מאוד מפחד לאבד את ישראל הדמוקרטית עם רוב יהודי. מצידו גם הוא אינו מוכן להעניק לפלסטינים את הזכות הדמוקרטית לבחור ולהיבחר במסגרת מדינה אחת . הוא רוצה להעניק לפלסטינים משהו שקרוי מדינה, אבל אינו יותר מרשות שלטונית מוגבלת הלכה למעשה. בשני המקרים, גם אלו הרוצים להכיל את הריבונות על כל השטח וגם אלו הרוצים ל'היפרד כידידים' מגלים שהדבר אינו אפשרי. הפלסטינים קשורים בטבורם לישראל בכל הלכות החיים, מהשימוש באותה מטבע,  דרך מקומות העבודה ועד הסופרמרקט של רמי לוי.

 הרחק מהפגנות המתנחלים והליגיונרים של השמאל הישן, שני הציבורים, הישראלי והפלסטיני, מלקקים את פצעי הקורונה. בעוד שהשמאל והימין מאוחדים כל אחד בדרכו בהתנגדותו לעסקת המאה, הציבור הפלסטיני נשאר אדיש ולא מבין על מה ולמה הריב הזה. לדידו סיפוח לא ישנה דבר במציאות בה הוא חי. כמו עמיתו הישראלי, העובד הפלסטיני ברשות יצא לחל"ת, הובטח לו פיצוי של 700 ₪, לא הרבה, ובכל זאת משהו, אלא שכמו שאר ההבטחות של הרשות הפלסטינית גם זו לא קוימה. על כן בכל הנוגע למדינה פלסטינית עתידית נראה שהפרה השמאלנית רוצה להניק, העגל הפלסטיני ממאן לינוק, והחלב כבר מזמן החמיץ. הפלסטינים אינם מאמינים במדינה פלסטינית, ובוודאי אינם רוצים לחיות במה שיקרא 'מדינה' תחת שלטון אבו מאזן או חמאס.

נראה כי, כמו קודמותיה, עסקת המאה נועדה להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה מאחר ואף אחד לא מעוניין בה. טראמפ טרוד במציאות הכאוטית שיצר במו ידיו, אבו מאזן מאיים ורוטן, ונתניהו עומד בפני מרי של המתנחלים, התנגדות הממסד הביטחוני ואדישות הציבור ישראלי, שחלומו הגדול אינו לחזור לחבלי מולדתו אלא לחיים הטובים שלפני משבר הקורונה. כישלונה של עסקת המאה מוכיח למי שעדיין לא השתכנע, שפתרון המבוסס על חלוקה כבר אינו ישים.

המציאות שהשמאל והימין מנסים להתעלם ממנה היא שאנו חיים במדינה אחת, תחת ריבונות אחת, שותפים למטבע אחד, מעטפת מיסוי אחת ורצף גיאוגרפי אחד שכבר לא ניתן לחלוקה. המדינה הזאת נחלקת לשני משטרים פוליטיים שונים ומנוגדים: ישראל מעניקה לאזרחיה דמוקרטיה, חופש תנועה ושלטון חוק. לעומתה, התושבים הפלסטינים חיים ללא זכויות אזרח בסיסיות, ללא חופש תנועה, ללא שלטון חוק וללא משטר דמוקרטי. זהו משטר אפרטהייד לכל דבר ועניין. לכן הפתרון טמון לא בחלוקה אלא במדינה דמוקרטית אחת המעניקה לכל אזרחיה, פלסטינים וישראלים, שוויון זכויות מוחלט.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת