שנתיים למהפכה הסורית: "אסד או חורבן", סיסמה שמגשימה את עצמה

ב- 18 במרץ 2011 פרצו ההפגנות הראשונות בעיר דרעא, בירת החוראן הסורי, בתביעה לשים קץ לשחיתות ולדיכוי. המשטר הגיב בירי לתוך ההמון והרג שלשה מפגינים. מאז התפשטו ההפגנות ברחבי סוריה, כאשר כל מחוז מפגין נגד הפגעים שהאזרחים הסורים סובלים מהם. למן ההתחלה ידע המשטר הסורי להכריז כי "המפגינים הם קומץ של מחבלים המייצגים אינטרסים זרים", וכבר אז נחרץ גורלה של המהפכה הסורית. המשטר לא מכיר בעמו, בבעיותיו ובזכותו לקחת את גורלו לידיו. העם הסורי שייך למשטר הסורי, תפקידו של הצבא הסורי להגן על המשטר, וזכותו של המשטר למנוע כל ביקורת או התנגדות. סוריה מתנהלת על פי חוקי חרום ואלה הלא נחוצים כי סוריה נמצאת במלחמה ארוכת שנים עם ישראל למען שחרור הגולן הכבוש, וקיימת מזימה ציונית אימפריאליסטית להפיל את המשטר.

הניסיון של הצעירים הסורים לחקות את המהפכנים המצרים והתוניסאים, ולשמור על אופיין הלא אלים של ההפגנות, לא הואיל. המשטר הסורי אינו דומה כלל לשני המשטרים הנ"ל. אמנם גם תוניס ומצרים היו דיקטטורות, אך הצבאות שלהם שמרו על נייטראליות וסרבו לטבוח בבני עמם, או להפציץ את כפריהם ועריהם במטוסים ובטילים ארוכי טווח. למרות שהעם הסורי סובל מבעיות דומות לאלו שבמצרים ובתוניס, המשטר הסורי התייחס לשאיפת העם לשנוי כבגידה במולדת, והפך את העם עצמו לאויב המדינה. במלחמתו נגד העם גבה הצבא הסורי מחיר של למעלה מ- 70 אלף אזרחים הרוגים, שני מיליון פליטים ולמעלה משני מיליון בניינים הרוסים. המשטר משתמש באמצעים שמעולם לא העז להשתמש בהם נגד ישראל, דמו של העם הסורי זול יותר.

המהפכה בסוריה פרצה כאשר כל מערכות השלטון קרסו. הכלכלה, מערכת המשפט, מערכות החינוך הרווחה והבריאות התפוררו. מאז ירש בשאר את אביו, הכלכלה הופרטה והועברה לידיהם של בני משפחת אסד ומקורביהם. המדינה הפסיקה לשרת את האזרחים, וכל מה שנותר ממנה היה מנגנון דיכוי מושחת ששמר על האינטרסים של שכבה דקה של עשירים, המרופדת במעמד ביניים שנוצר סביב השירותים והמסחר המופרטים. כל יתר השכבות, פועלים ואיכרים, איבדו כל דרך להשיג עבודה, פרנסה, דיור, חינוך, בריאות, מידע, וזכויות. מנגנון הדיכוי מנע כל ביקורת או מחשבה עצמאית במשך שנים, ומי שלא הזדהה עם המשטר חוסל.

העדר הכרעה

בעוד המשטרים במצרים ובתוניסיה היו תלויים לחלוטין בארה"ב, המשטר הסורי נשען על איראן ועל רוסיה. בעוד שהאמריקאים הבינו שזמנם של בעלי בריתם מובראכ ובן עלי עבר, הרוסים והאיראנים החליטו דווקא לנסות ולשמר את משטר אסד, גם אם הדבר יעלה לסוריה בחורבנה. האמריקאים אמצו עמדה הססנית כלפי המהפכה שבטאה תמיכה מסוייגת בתירוצים שונים ומשונים, ובראשם שהאופוזיציה הסורית "מפולגת". עמדתה ההססנית של ארה"ב מול עמדתן הנחרצת של רוסיה ואיראן אפשרה למשטר לטבוח בבני עמו. זה התחיל בהפצצות ארטילריות על שכונות מאוכלסות, עבר להפצצות מהאוויר והגיע לירי טילים בליסטיים.

התוצאה לא אחרה לבוא. האופוזיציה הסורית אבדה את אמינותה בקרב ההתארגנויות המהפכניות בתוך סוריה, העם איבד תקווה שהמערב יציל אותו מהטבח הנורא, והזירה הולכת ומתמלאת במיליציות בעלות גוון אסלאמי, הממומנות ע"י סעודיה, קטאר ותורכיה. מצב זה מחזק עוד יותר את הסתייגות המערב מהושטת עזרה צבאית למהפכנים. עם הזמן איבד המשטר את השליטה על שטחים רחבים במזרח סוריה ובצפונה, וביתר האזורים מתנהלת לוחמה ללא הכרעה ברורה. בעוד שהאמריקאים נמנעים מאספקת נשק אסטרטגי שיאפשר להכריע את המשטר, הרוסים והאיראנים מספקים את כל הנשק הדרוש כדי למנוע מהמשטר להתמוטט.

כך מגיעים הרוסים והאמריקאים להסכמה שאין פתרון צבאי, וכי הדרך לפתור את הסכסוך עוברת במו"מ, שיוביל להקמת ממשלת מעבר, שתכין בחירות ותייסד משטר סורי חדש. המשטר הסורי כמובן הביע נכונות לשאת ולתת עם כל מי שיניח את נשקו. הרוסים פתוחים לשיחות עם האופוזיציה, והשאלה שנותרה פתוחה היא מעמדו ועתידו של בשאר אסד עצמו. הרוסים עומדים על כך שאסד יהיה חלק מתהליך השינוי, בעוד שהאמריקאים דורשים את סילוקו. הויכוח הזה נמשך שנתיים, ובינתיים אסד ממשיך במסע הרצח שלו.

האמריקאים והקטרים כוננו בראשית השנה את "הקואליציה הלאומית הסורית" כגוף שמייצג את האופוזיציה, בראשות איש הדת מועאד' ח'טיב, אשר הביע נכונות לשאת ולתת עם המשטר בתנאי שאסד יסתלק. הצהרותיו של ח'טיב נענו בהפצצת חאלב בטילי סקאד, אשר גרמו להרס רב וגבו קורבנות רבים. בתגובה איים ח'טיב להחרים את כינוס המדינות הידידות לסוריה שהתקיים ברומא, כמחאה על סבילותו של המערב לנעשה בסוריה וחוסר התמיכה במהפכה. אולם בסופו של דבר הוא התרצה להפצרותיהם של סגן הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ושל שר החוץ ג'ון קרי, והשתתף בכינוס. אך כמו קודמיו, גם כינוס רומא לא בישר שנוי בעמדת המערב בכל הנוגע לסיוע צבאי משמעותי לצבא סוריה החופשי.

מה רוצות ארה"ב וישראל

בישראל מתנהל מסע דיסאינפורמציה נרחב סביב סוריה. מומחים ישראלים טוענים שסוריה כלל אינה מדינה, אלא טריטוריה המאכלסת עדות ועמים אתניים שונים: סונים, שיעים, עלאווים, נוצרים, ישמעאלים, כורדים, אשורים, ארמנים ואחרים. אלו נלחמים ביניהם וסוריה תתפצל למדינות אתניות שונות, כאשר האסלאם הג'יהאדיסטי אמור להשתלט על אזורים נרחבים ולאיים על ישראל. בגרסה זו סוריה הופכת לסומליה, ועל ארה"ב וישראל לעשות הכול כדי לשמר את המשטר הקיים, אבל בלי אסד. הצבא הסורי אמנם טובח בבני עמו, אבל בעיניים ישראליות הוא הוכיח את עצמו ארבעים שנה כששמר על השקט בגבול הישראלי.

המשימה האסטרטגית של המערב היא לשמר את המשטר (ללא העומד בראשו), תוך כדי החלפת בני בריתו האסטרטגיים הרוסים והאיראנים בישראלים ובאמריקאים. האופוזיציה הסורית, הקשורה למהפכה העממית, אינה מספיק אמינה בעיני האמריקאים. הם היו רוצים שהאופוזיציה תעביר את נאמנותה מהעם אל הצבא ואל מנגנון השלטון הקיים. כמובן שיש כמה בעיות בדרך, ובראשם אי נכונותו של אסד להסתלק, תוך ידיעה שהאמריקאים אינם מוכנים לשים את כל הקלפים על האופוזיציה. כך ממשיכה סוריה לדמם ללא הכרעה.

האמריקאים והישראלים אינם חושבים שלעמי האזור מגיע את מה שמובן מאליו לכל אמריקאי וישראלי – הזכות לקבוע את גורלם בצורה דמוקרטית, ואת הזכות לעבודה, חינוך, בריאות, דיור וחוק המגן על האזרח ולא על המשפחה השלטת. על כן כל הערכותיהם מתבדות. המשטרים הערבים הרקובים הפכו לעולם העבר, והעתיד של סוריה, כמו של יתר מדינות האזור, הוא כינון של משטר דמוקרטי שמסוגל לנהל כלכלה המשרתת את רווחת העם.

המאבק המתנהל בסוריה איננו בין עדות, אלא בין השלטון לבין העם, הדורש צדק חברתי, שוויון בפני החוק, חופש ודמוקרטיה. הריבוי האתני אינו בהכרח מכשול, כפי שהפסיפס האתני המרכיב את אירופה המודרנית אינו מהווה מכשול לקיומו של המשטר הדמוקרטי.

תגיות:

אודות יעקב בן-אפרת