תנועת המחאה וביידן

ביום השיבוש הגדול, כשמאות אלפי אנשים יצאו לרחובות במחאה נגד ההצבעה על חוק ביטול עילת הסבירות, התקבצו אלפים מול בניין השגרירות האמריקאית בתל אביב ונופפו בדגלי ארה"ב לצד דגלי ישראל. דרישתם מנשיא ארה"ב ביידן ברורה, "אל תרפה" ואל תזמין את נתניהו לבית הלבן כל עוד הוא לא גונז את החקיקה האנטי דמוקרטית. בראיון לפריד זכריה יומיים לפני ההפגנה, התבטא ביידן בצורה חריפה נגד ממשלת נתניהו, והגדיר אותה כ"קיצונית ביותר בהיסטוריה של ישראל". ביידן הבהיר, לא רק ההפיכה המשפטית מפריעה לו, אלא הרכב הקואליציה הנוכחית ועמדותיה הפשיסטיות.

כדי להסיר כל ספק, הגדיל לעשות העיתונאי תומס פרידמן, ש"תרגם" את כוונתו של  ביידן. לטענתו, הממשל האמריקאי לדורותיו מקיים את היחסים המיוחדים עם ישראל על בסיס "פיקציה" שישראל פועלת על פי ההסכמה לעיקרון שתי המדינות. על בסיס זה הטיל הממשל האמריקאי באופן קבוע ווטו על כל גינוי נגד ישראל במועצת הביטחון. עכשיו ממשלת הימין על מלא שמה קץ לפיקציה הזאת. מינויו של בצלאל סמוטריץ' למושל הגדה המערבית קובר בפועל את רעיון שתי המדינות. סמוטריץ' מתכוון להנציח רשמית את משטר האפרטהייד שממשלות ישראל כוננו בעבורו בגדה המערבית. עתה תומס פרידמן מרחיק לכת ומציע, על פי אותו הגיון, להתנות את מתן הפטור מוויזה לארה"ב לחצי מיליון מתנחלים, במתן אותו הפטור בדיוק לשניים וחצי מיליון הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית.

צריך להבין שממשל ביידן, שהמוחים בקשו את תמיכתו מול השגרירות, גם מעמיד בפניהם אתגר לא קטן. הממשל מוטרד לא רק מההפיכה המשטרית, אלא גם מגורלה של ישראל עקב הכיבוש והשליטה המתמשכת שלה על 5 מיליון פלסטינים ללא כל זכויות או סטטוס. שהרי הקשר בין ההפיכה המשטרית לבין האפרטהייד ברור: ראשית מחסלים את בג"צ, ואז מספחים את הגדה המערבית.

נקודת המבט האמריקאית היא הרבה יותר רחבה, ונובעת מאינטרסים פנימיים וגלובליים. ממשל ביידן נאבק על נשמתה של אמריקה. הוא עומד מול טראמפ והתנועה הפשיסטית שלו שמהווה איום קיומי על ארה"ב ועל העולם, לא פחות מהאיום הקיומי של הימין המשיחי על גורלה של ישראל. לא במקרה מראשית כהונתו חילק ביידן את מדינות העולם לשני מחנות, מחנה הדמוקרטיה מול מחנה האוטוקרטיה. אם ההפיכה המשטרית תצליח בישראל היא תשתייך למחנה האוטוקרטי המיוצג היום ע"י פוטין, אורבן, ושי ג'ינפינג.

ביידן בוודאי מודע לסכנות הנובעות לכל דמוקרטיה כתוצאה מאימוץ הגישה הניאו-ליברלית המבוססת על כלכלת השוק. זו מתמצית במה שקרוי "כלכלת החלחול" מהעשירים לעניים (Trickle down economy). נתניהו אימץ את התיאוריה השמרנית הזאת בהתלהבות. אבל, הכלכלה הזו, בארה"ב כמו בישראל, יצרה פערים חברתיים אדירים, שהובילו לעוני ולייאוש מהשיטה הדמוקרטית, ודרכם חדרו הלאומנות, הגזענות, ההומופוביה והפשיזם. מול זו הציג ביידן כשנבחר לנשיאות פרדיגמה חדשה ישנה, וחזר לתוכנית הניו-דיל של רוזוולט המעודכנת למאה ה-21. המדינה, אותו "שמן" שנתניהו אהב להשמיץ, חוזרת למלא תפקיד מרכזי בכלכלה.

ביידן הכריז על עצמו כידידה הטוב של העבודה המאורגנת והיום במקום להעדיף את התאגידים הרב לאומיים ביידן נותן עדיפות למעמד הביניים ולעובדים. הוא משקיע מאות מיליארדים בקידום מפעלי הייטק, אנרגיה מתחדשת, תשתיות ציבוריות ותמיכה בסטודנטים ומשפחות עניות, ומשנה את פניה של ארה"ב. כך נולדה כלכלת ה"ביידנומיקס" ששמה קץ ל- 40 שנות כלכלת ה"רייגנומיקס". נצחונו של ביידן על טראמפ היה תוצאה ישירה של התגייסות תנועות המחאה הענקיות ששטפו את ארה"ב. תנועות כמו Black Lives Matter ותנועת הנשים שהתקוממו נגד המדיניות המיזוגינית של טראמפ, הביאו לביידן ניצחון בפער של 7 מיליון קולות על טראמפ, שמסרב עד היום להכיר בתוצאות הבחירות.

כאן טמון ההבדל הגדול בין תנועת המחאה הישראלית לתנועת המחאה האמריקאית. בממשל ביידן מכהנים זה לצד זו נשים לבנות, שחורות, לטיניות, ילידות, להט"ב וטרנסג'נדר, במפגן אדיר של סובלנות, ורב גוניות. לעומתה, ישראל היהודית מבטאת מונוליטיות דתית, לאומית ומגדרית. כדי למגר את המשיחיות הישראלית דרושה הרבה יותר מגניזת החקיקה המשפטית. מי שמבקש את התמיכה של ביידן חייב להסתכל ולאמץ את עקרונות הפוליטיקה של ביידן והטמעתה למציאות הישראלית.

מאחר והמחאה הישראלית מכוונת למכנה המשותף הרחב ביותר, היא חוטאת בהתעלמות מוחלטת מ"הפיקציה", כשהס מלהזכיר את המילה כיבוש שהפכה לטאבו. זהו אולי ניצחונו הגדול ביותר של המחנה המשיחי. אמנם תנועת המחאה מתעבת את המשיחיים ורואה בהם שורש כל רע, היא בזה לקונספציה ש"כולנו אחים", ואולי בכך היא מניחה את היסודות להתמודדות עם "הפיקציה" לאחר הפלת הממשלה. אלא שגם הפלת הממשלה מותירה בפנינו סוגיה לא פתורה: לנו אין את ביידן, ואין לנו מפלגה הדומה למפלגה הדמוקרטית, הכוללת בתוכה את כל תנועות המחאה. המועמדים להחליף את ביבי הם יאיר לפיד ובני גנץ, הדוגלים במדיניות ביטחונית ניצית ובאותו המצע הכלכלי הניאו-ליברלי, שיצר את הפערים החברתיים העצומים עליהם רוכב הפופוליזם הביביסטי.

ומכשול נוסף,  כשתנועת המחאה הישראלית מניפה את דגלה של ארה"ב, החברה הערבית בישראל והפלסטינים בשטחים הכבושים נותרים אדישים וחסרי מעש. בעוד תנועת השחורים בארה"ב תמכה בביידן מכל הלב והתגייסה למען ניצחונו, כאן נצמדים הפלסטינים והערבים בישראל לקלישאות הישנות, וביידן מוצג כנציג ה"אימפריאליזם האמריקני" התומך בישראל ללא כל תנאי. זוהי הטרגדיה ההיסטורית הגדולה. לא זו בלבד שהמחאה הישראלית נותרת ללא בן ברית פלסטיני, שיכול להשפיע על עמדותיה ולעצב את זהותה של המדינה העתידית, אלא שהפלסטינים עצמם מנציחים את המציאות הנוראית שבה הם חיים. התנועות האנטי דמוקרטיות וההומופוביות נותנות את הטון, וכל מה שנותר לאינטלקטואל הפלסטיני הוא להאשים את הכיבוש, את ישראל, את המחאה, את ביידן, את העולם הערבי ואת שאר העולם בצרותיו, ולעולם לא את עצמו.

אין ספק שהערובה להצלחתה של המחאה היא לא רק המסירות האינסופית של חבריה, אלא גם תמיכתו של הממשל האמריקאי. אולם כדי להפוך את התמיכה הזאת לקשר בר קיימא, על המחאה לאמץ את תפיסת העולם של ביידן, את מאבקו למען הדמוקרטיה מבית ומחוץ, את תמיכתו הבלתי מתפשרת באוקראינה נגד הפלישה הרוסית, ואת משנתו הכלכלית שבאה לצקת תוכן שמחזק את הדמוקרטיה בארה"ב ובעולם. ניצחונו של ביידן הוא ערובה לניצחונה של הדמוקרטיה בארה"ב, בעולם ובישראל. נצחונו של טראמפ ייתן לפשיזם הישראלי דחיפה עצומה, ויהווה מכה אנושה לתנועת המחאה.

תנועת המחאה הישראלית צועדת בכוון הנכון. עצם העובדה שידעה לשרטט את הקו המפריד בין דמוקרטיה ודיקטטורה מעמיד אותה על הפסים הנכונים, והיא צועדת עם כוון ההיסטוריה האנושית. אם יום אחד יצטרפו אליה מיליוני פלסטינים בתנועה דמוקרטית יהודית ערבית רחבה, הדמוקרטיה תנצח ותבטיח את קיומה למשך שנים ארוכות.