תפנית היסטורית

מדינת ישראל הולכת לבחירות בפעם החמישית בשלש שנים, אירוע חריג לכל הדעות. מה שהופך את התופעה הזאת לחריגה במיוחד הוא שהבחירות האלה נכפות פעם אחרי פעם בגלל אדם אחד, נתניהו, אשר מאתגר את הקביעה כי "בית הקברות מלא באנשים שלא היה להם תחליף". נתניהו מסרב להכיר בהפסדו. הוא עומד למשפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים, וכס ראש הממשלה הוא מפלטו האחרון. 61 הוא המספר שיחרוץ את דינו של נתניהו, והוא מוכן לעשות הכול, ממש הכול, כדי להשיג את מספר המנדטים הזה. הוא היה מוכן להתחבר אפילו למנסור עבאס מהתנועה האסלאמית, וכיום, בעת צרה, הוא נשען על הכהניסט בן גביר.

ארה"ב גם היא נערכת לבחירות לקונגרס שייערכו שבוע לאחר הבחירות בישראל. כמו בישראל, גם שם שני מחנות שווים: רפובליקאים תומכי טראמפ ודמוקרטים תומכי ביידן. קו ישר מקשר בין נתניהו לבין טראמפ – שניהם פופוליסטים, תאבי שלטון, ומוכנים לדרוס את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק. ההבדל הוא שטראמפ הוא פחות פוליטיקאי מנתניהו והרבה יותר תוקפני. לא רק שטראמפ לא מכיר בתוצאות הבחירות לנשיאות הוא אף שלח מיליציות פשיסטיות והמון מוסת לכבוש את בניין הקפיטול ב- 6 בינואר 2021, כדי למנוע מהקונגרס להכריז באופן רשמי על ביידן כנשיא.

ניסיון ההפיכה הכושל הזה העמיד את ארה"ב בפני נקודת מפנה היסטורית. כבר מתחילת כהונתו הכריז ביידן שארה"ב נלחמת על עצם נשמתה, כלומר על קיום המשטר הדמוקרטי שהתקיים כמובן מאליו למעלה ממאתיים שנה. אמנם טראמפ הוא תופעה אמריקאית, אך הוא אינו ייחודי לארה"ב. טראמפ משתייך לזרם בינלאומי הדוגל באידאולוגיה לאומנית קיצונית, וחברים בו גם ידידיו ובני בריתו ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן ההונגרי, אנדז'יי דודא הפולני, מרין לה פן הצרפתייה, נרנדרה מודי ההודי, שי ג'ינפינג הסיני, וכמובן בנימין נתניהו בעצמו ובכבודו.

ביידן והמפלגה הדמוקרטית הבינו שאת תופעת טראמפ לא ניתן להביס בלי למגר את התנועה הפשיסטית החדשה ברחבי תבל. על כן הוא חילק את העולם לא על בסיס האינטרסים האסטרטגיים הצרים של ארה"ב, כפי שהיה עד כה, אלא על בסיס אידאולוגי ערכי שמגדיר שני מחנות ברורים: המחנה הדמוקרטי מול המחנה האוטוקרטי. בישראל זלזלו בכושרו הפוליטי של ביידן, טראמפ קרא לו "ג'ו הישנוני", ואף אחד לא התייחס ברצינות לשינוי המתחולל. זאת משום שבמשך 200 שנה ארה"ב לא רק שהסתדרה עם משטרים אוטוקרטיים, אלא עודדה אותם ופעלה נגד כל תנועה דמוקרטית, למשל באיראן ב- 1953 ובצ'ילה ב- 1973. התנהגות זו היתה חלק בלתי נפרד מה- די אן איי האמריקאי מאז הוכרזה דוקטרינת מונרו בשנת 1823. לכן הצהרותיו של ביידן נפלו על אוזניים ערלות.

מדיניות החוץ האמריקאית תאמה את התפיסה האסטרטגית הישראלית כמו כפפה ליד, וישראל גם היא התייחסה לדברי ביידן כהצהרה חסרת שיניים וחסרת משמעות. עבור ישראל, דמוקרטיה יכולה לחיות בדו קיום וסימביוזה עם אוטוקרטיה, והראיה לכך היא התפיסה שאפשר לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בישראל לצד משטר צבאי בגדה המערבית ועזה במשך למעלה מחמישים שנה. יתר על כן, ביטחון ישראל מבוסס על הסכמים עם כלל המשטרים הדיקטטוריים באזור – מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. גם במישור הבינלאומי נסללה לישראל דרך המלך של שמירה על הברית האסטרטגית עם ממשל טראמפ, המלווה ביחסי ידידות והבנה עם משטר פוטין.

אלא שפוטין החליט להעמיד את הכרזותיו של ביידן במבחן המציאות כאשר פלש לאוקראינה כדי להביא לשינוי המשטר. כמו כולם, ממוחמד בן סלמאן ועד הפוליטיקאי האחרון בישראל, גם פוטין היה משוכנע שלהצהרות ביידן אין כל כיסוי. הרי פוטין כבש חלקים מגרוזיה בשנת 2008 וארה"ב שתקה, הוא סיפח את חצי האי קרים ב- 2014 והיא שתקה, הוא החריב את סוריה בשנת 2015 כדי להציל את משטרו של אסד וגם אז היא שתקה, ולבסוף הוא התערב באופן בוטה לטובת טראמפ בבחירות 2016 וגם אז ארה"ב בלעה את הצפרדע.

גם המשטר הסעודי זלזל בביידן וחשב שהוא נמצא בכיס הקטן שלו. עובדה שארה"ב הסתירה את מעורבות הסעודים במתקפה על בניין התאומים בשנת 2001, ובוש העדיף להאשים את סדאם חוסיין כאחראי על אל-קאעידה. סעודיה פעלה בכל האמצעים כדי לחסל כל סממן דמוקרטי בעולם הערבי, ומאז הכתרתו של מוחמד בן סלמאן כיורש העצר היא איבדה כל רסן. רציחת העיתונאי ג'מאל חשוקג'י וביתור גופתו בקונסוליה הסעודית באיסטנבול היוו חציית כל קו אדום אפשרי. דונלד טראמפ מצדו, בחר להאמין לבן סלמאן שידו לא היו במעל, כשם שבחר להאמין לפוטין, שהכחיש שהתערב בכלל בבחירות בארה"ב, בניגוד מוחלט לעובדות ולעמדת ה- סי איי אי.

בישראל לא התרגשו מהפלישה הרוסית לאוקראינה, והערכותיה המודיעיניות ניבאו לפוטין ניצחון קל ומהיר. ישראל גם לא התרגשה מהרצח הברברי של ג'מאל חשוקג'י. להיפך, הרצח הדגיש את עובדת היותה הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, והציג את בני בריתה הערבים כברברים חסרי כל מצפון. אלא שפוטין טעה טעות מרה. מתברר שביידן כן התכוון לכל מילה שאמר, והחליט להגיד לפוטין – מספיק ודי! ואכן העולם משתנה ללא היכר. כפי שהתבוסה של גרמניה הנאצית קבעה את גורלה של האנושות כולה, כך גם באוקראינה ייקבע גורלו של העולם. טראמפ התייצב עם בן בריתו פוטין, כך גם עשה מוחמד בן סלמאן, ושתיקתו של נתניהו בנושא שווה אלף מילים. לעומתו, ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד הספיק לשנות את עמדתו מהכרזה על ניטרליות, דרך תמיכה מבוישת באוקראינה, ועד גינוי מפורש של הסיפוח הרוסי לשטחים שנכבשו על ידה באוקראינה.

היום עומדות שתי בעלות ברית חשובות של ישראל, רוסיה וסעודיה, בהתנגשות ישירה עם בת בריתה האסטרטגית – ארה"ב, ועל כן היא עדיין מתקשה לבחור צד. יתר על כן, ההפגנות ההמוניות באיראן, העובדה שנשים יוצאות לרחובות בקריאה להפיל את המשטר ולהחזיר להן את החופש שנגזל מהן, טרפו את הקלפים. ביידן תומך ללא היסוס במאבק הנשים באיראן והפסיק את המו"מ על הסכמי הגרעין. לעומתו פוטין כרת ברית עם טהרן, שנחלצה לעזרתו לאור תבוסותיו באוקראינה.

סעודיה גם היא רואה את המתרחש באירן בפאניקה. מה יקרה אם משטר האייתולות ייפול עקב מאבק הנשים להשתחרר מהמשטר הדתי? במקרה כזה, מה תעשנה הנשים הסעודיות, הסובלות מדיכוי עוד יותר גרוע? והשאלה הקשה מכול עבור ישראל היא, מה יקרה אם ביידן ינצח ופוטין ייפול? מה יהיו ההשלכות של מצב כזה על היחס של האמריקאים לסעודיה? ומה יהיה גורלם של שאר בני בריתה הערבים של ישראל המדכאים כל תנועה דמוקרטית ביד ברזל?

נראה כי התפיסה האסטרטגית הישראלית, שמה שהיה הוא שיהיה, ופוטין נועד לשרוד לנצח וכמוהו בן סלמאן ויתר המלכים והגנרלים המזרח תיכוניים, מתנפצת נוכח המציאות. כך גם התפיסה לגבי הפלסטינים: ניהול הסכסוך, השלום הכלכלי, והשימוש בכוח צבאי כדי למנוע כל פתרון מדיני החלישו את הרשות הפלסטינית, יצרו גל מחאה הגובר ככל שעולה מספר ההרוגים הפלסטינים בהתנגשות עם הצבא, ומתפשטת תחושה שאנו עומדים בפני מבוי סתום.

האירועים האלה מוכיחים שאנו עומדים בפתחו של עולם המחר, שקרב האיתנים בין העולם של אתמול ועולם המחר חובק כל תחום וכל זירה, והשאלה שרוב הישראלים שואלים עצמם היום בלכתם אל הקלפי, "כן ביבי" או "לא ביבי", רחוקה מאוד מהתמודדות עם התפנית ההיסטורית המתרחשת נוכח עינינו.