תקשיבו למשוגע, תקשיבו לאיש הרוח

עברו מאות שנים מאז השמיע הנביא הושע את דבריה תוכחה: "בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲו‍ֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה" והם אקטואליים ומדויקים אז כעתה

"חיילים, אתם בכלא – זה הכיבוש שלכם!"

צעק אבו-נהדי ה"משוגע" לעבר החלון ממוגן הירי שמאחוריו יושבים החיילים.

אנשים מספרים שלא תמיד אבו-נהדי היה משוגע, שפעם היה בסדר, שהיה לו הרבה כסף, היה חי בארצות רחוקות ורק כשהתחילו לעשות שלום חזר הביתה, למחנה הפליטים קלנדיה. אבל אז הילד שלו מת. חיילים ירו לו בראש והוא מת. ואבא של הילד המת מת עם הילד שלו. מאז אבו-נהדי מסתובב ללא תכלית,על גופו השבור והמעוקם שרידי בגדים מהודרים מימים רחוקים,תמיד ברעש, במלל שאינו פוסק ובפרצי צחוק חלול.

תקשיבו לאבו-נהדי. תקשיבו למשוגע.

במחסום היה גם ילד בן שלוש עשרה שחיכה מאז הבקר לקבל אישור מעבר לאביו שנקבע לו תור לניתוח למחרת היום. הילד עמד שעות צמוד למחיצות המתכת כשהוא נושא בידיו תיק גדוש אישורים רפואיים."אם לא יקבל את האישור עוד היום – הלך על אבא שלו" אמר אדם שחיכה גם הוא בפתח המסלול שמוביל למשרדים כדי"לרענן" את הכרטיס המגנטי.

וילד אחר בן חמש וחצי הקדים את הוריו ועבר את הקרוסלה המסתובבת לעברה האחר והיא ננעלהמאחוריו. הוא בפנים והם בחוץ. הביט הילד בהוריו מבעד למוטות המפרידים בחצי חיוך של ספק מבוכה ספק בהלה עד ששוב נשמע הקליק הפותח וההורים מיהרו והתאחדו עם ילדם.

המתכת הפרידה אותו מהוריו.

היה שם גם בחור צעיר שהגיע מול החייל בעמדת הבידוק הפנימית, ביקש להגיע למשרדי השב"כ, יש לו עניין לסדר שם אמר, "רק לכמה דקות ודי" ביקש–"אח שלי, המוחבראת (=השב"כ) בהפסקה, הם אוכלים עכשיו" ענה לו החייל ושלח אותו לאחור.

ובפתח המחסום חנה אמבולנס שהביא משכם ילד שרגליו משותקות. שעה עוכב האמבולנס באמתלות שווא ש:"אין תאומים" וכל אותו הזמן הילד שרגליו היו קשורות לאלונקה שכב ושיחק בשבשבת פלסטיק צבעונית שקנה לו אביו וחיכה. חיכה בסבלנות. כי סבלנות זה קוד הישרדות בחיי הנתונים תחת הכיבוש. את זה יודע גם ילד בן שבע.

ילד משותק מעוכב

ולא רחוק משם, במחסום הדרכים ג'בע שוב חיילות יחידת עוקץ אימנו כלב:

עצרו רכב מזדמן, הוציאו ממנו את בעליו, הורו לו להוציא חפצים אישיים וקוראן.

בעיניהם זה מחווה הומאני המעיד על כבוד האדם.

בעל הרכב עמד מהצד וראה איך כלב מוכנס למכונית, מרחרח מלפנים מאחור וגם בתא המטען.

האיש עמד כשהוא רועד מחלחלה. ולמרות הפחד מהרובים ולמרות פקודת החיילים לא שלט בגוף שדחף את עצמו קדימה כאילו לגונן על הרכב מפני הפולש.

"מה יש לך?" שאל חייל, "הכלב לא יעשה כלום לאוטו".

התערבתי ונתתי להם פרק בהלכות האסלם. הסברתי שכלב למוסלמי אדוק הוא כמו חזיר ליהודי דתי, שלא רק גופו, גם הבל פיו מטמא כל מה שבא אתו במגע. דיברתי וראיתי בזווית העין את האיש מהנהן.

כשהכלב השלים את שהוטל עליו, הוצאתי חבילת מגבונים לחים והפלסטיני ואני ניקינו את כל המשטחים הפנימיים בהם הכלב נגע ועליהם נשף.

אני לא יודעת אם החיילים חשבו שאני מטורפת, גם לא אכפת לי, אבל אח"כ ניגשה אלי אחת הכלבניות, רוני שמה וביקשה לדבר ולהבין.

אודות תמר פליישמן