תרומתו של ביבי להסכם עם איראן

הוא נאם בפני הקונגרס במשך 40 דקות וכבש אותו בסערה. זה היה, ללא ספק,  נאום חייו, שהוסיף מנדט אחד לקופת הקולות המדלדלת שלו. הוא עשה מעשה שלא יעשה כאשר פנה לעם האמריקאי מעל במת הקונגרס ומעל ראשו של הנשיא, והטיח בו כמה אמיתות קשות. הוא הוכיח העזה והרפתקנות, והתנהג לרגע כנשיא האמריקאי המכהן, המסביר בצורה דידקטית את השאלות העקרוניות העומדות בבסיס ההסכם המתגבש עם איראן.

מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס הזילה דמעת תסכול וזעם והושפלה, מנהיג הרוב הרפובליקני טען שאין היום חבר בקונגרס המיטיב להגן על העמדה השוללת את ההסכם עם איראן יותר מנתניהו. ולמרות שהבית הלבן טען שחוץ מרטוריקה לא היתה בנאום הצעה אלטרנטיבית למניעת ההתחמשות האיראנית בנשק גרעיני, יש בנאום נתניהו כמה אמיתות שקשה להתעלם מהן.

חולשתו של אובמה

הנאום של נתניהו התמקד באופיו של המשטר האיראני, שהוא דיקטטורה תיאוקרטית הפועלת לייצא את המהפכה השיעית. הוא הצביע על כך שאיראן כבר שולטת בפועל בלבנון, סוריה עיראק ותימן, עובדות שעליהן כלל אין ויכוח. הוא הוסיף שתוקפו של ההסכם, אשר יפוג בעוד 10 שנים, נותן לגיטימציה לאיראן להתבסס כמעצמה אזורית לאחר שמשטר הסנקציות יוסר, ולכן מעניק למשטר האייתולה מרווח זמן גדול לבסס את אחיזתו בשלטון.

בהתייחסו לעמדת הבית הלבן, אשר מסתייע באיראן כדי להילחם בדאע"ש על אדמת עיראק, אמר נתניהו "איראן ודאע"ש מתחרים על אותו כתר של אסלאם קיצוני. האחד מכנה את עצמו 'הרפובליקה האסלאמית', האחר מכנה את עצמו 'המדינה האסלאמית'. שניהם מבקשים לכפות אימפריה אסלאמית קיצונית קודם כל על האזור, ואז על העולם כולו. הם רק חלוקים בינם לבין עצמם בשאלה מי מביניהם יהיה שליטה של אותה אימפריה". מכאן הוא קבע את האמרה: "האויב של אויבי הוא גם האויב שלי".

כוחו של נתניהו בנאום נבע בעיקר מחולשתו של אובמה, כלומר מדיניותו המוטעית במזה"ת, שאת שורשיה ניתן לראות ובמיוחד בכל הקשור לסוריה. מדיניותו הפייסנית כלפי משטרו של אסד, וההסכם של אובמה עם פוטין על הוצאתו של הנשק הכימי מסוריה במקום תקיפת אווירית של העריץ, חיסלו למעשה את האופוזיציה המתונה של הליברלים, השמאל והאחים המוסלמים, ופתחו את הדלת לדאע"ש. רק לאחר שדאע"ש פלש לעיראק, כבש את מוסול וכונן את "מדינת האסלאם", נזכר אובמה להתערב, אבל דאג לא לפגוע באסד, כשהוא מסתייע באיראנים כדי להחזיר את השליטה של הממשלה העיראקית השיעית על האזורים הסונים שדאע"ש כבש.

למעשה, הלהיטות של אובמה להגיע להסכם עם איראן נובעת משיקולים אסטרטגיים, ובעיקר מחוסר רצון להחזיר את חייליו לשדה הקרב בעיראק. כך הפכה איראן מאויב מר לשותף במלחמה נגד דאע"ש. המחיר הוא נפילתן של ביירות, דמשק, בגדד וצנעא לידיה.

תרומתו של ביבי לכאוס האזורי

חולשתו של אובמה היא גם חולשתו של נתניהו, כי מאז האביב הערבי התפרק העולם הערבי לרסיסים, וארה"ב נשארה ללא בסיס ערבי איתן שעליו היא יכולה להשען בהתמודדותה עם איראן. היחס העוין של ישראל לאביב הערבי ולאחים המוסלמים, משתלב היטב עם יחסם העוין של המשטרים הסונים החשוכים כמו סעודיה, האמירויות, ירדן ומרוקו, לאביב הערבי ולאחים המוסלמים.

בעוד שהאמריקאים ראו באביב הערבי כורח היסטורי ששם קץ למשטרים רקובים אשר דרדרו את מדינותיהם אל עברי פי פחת, ואף היו מוכנים לשתף פעולה עם אותן תנועות של האחים המוסלמים אשר קיבלו על עצמן את כללי המשחק הדמוקרטי, ישראל וסעודיה ראו בנפילתו של מובראכ אסון אסטרטגי, וכעסו על הבית הלבן ששיתף פעולה עם הנשיא המצרי הנבחר מוחמד מורסי. כזכור, מורסי הודח בהפיכה צבאית במימון ותמיכה סעודית. למעשה הפכה המלחמה נגד האחים המוסלמים לציר העיקרי במדיניות החוץ הסעודית, שאליה הצטרפו ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית. זוהי המדיניות שגרמה למלחמות אזרחים בלוב, מצרים ותימן, והיא מתפשטת בכל האזור וגורמת לכאוס.

סירובן של סעודיה וישראל להתאים את מדיניותן לשינויים העמוקים שחולל האביב הערבי, והתנגדותן להכיר בלגיטימיות של האחים המוסלמים, תוך שהן יוצרות כאוס שהעלה את דאע"ש לזירה, אילצו את אובמה להפוך את איראן לציר אסטרטגי לשיתוף פעולה אזורי חדש. תרומתו של ביבי להיווצרותו של הכאוס האזורי לא תסולא בפז. ההתנגשות בין הבית הלבן לבין הממשלה הישראלית לא הצטמצמה להסכם המתגבש עם איראן כמובן, אלא החלה בעיקר בגלל הנושא הפלסטיני.

כזכור בזמן מבצע "צוק איתן" תמך שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בהצעה של קטאר וטורקיה להסכם הפסקת האש, בעוד שישראל בחרה כמובן בפתרון "המצרי". עמדה זו האריכה את המלחמה בימים ארוכים, עד שחמאס נכנע וקרי הואשם בבגידה. המצרים דוגלים בחנק חמאס ועזה עד מוות, בלי להציע לתושבי הרצועה כל פתרון. בינתיים הגנרל סיסי מסתבך בסיני, מנסה לגבש כוח צבאי להתערבות בלוב ללא הצלחה, והמצב בתוך מצרים הולך ומדרדר. סיסי הוא דיקטטור גרוע ממובארכ, וגורלו לא יהיה שונה.

ביבי יכול להטיף מוסר לנשיא האמריקאי על פייסנותו כלפי איראן כאוות נפשו, אבל מה בקשר לפייסנותו ותמיכתו בדיקטטורה הרצחנית של הגנרל סיסי, או במלך הירדני ובמשטר הסעודי? במה טובים משטרי הדיכוי במצרים, סעודיה וירדן על פני המשטר האיראני? נתניהו משתמש בכאוס שהוא תרם ליצירתו במזה"ת, כדי להיבחר מחדש, על בסיס העמדה שכאשר דאע"ש משתולל סביבנו אין כל סיבה להגיע להסדר עם הפלסטינים.

הכאוס אמנם משמש את הימין הישראלי, אבל פוגע קשות באינטרסים האסטרטגיים של האמריקאים בלוב, תימן ועיראק. לאור חולשתן של המדינות הערביות המובילות, אובמה פונה אל האיראנים כדי לנסות ולייצב את האזור, ובעיקר כדי להימנע מהתערבות צבאית בעיראק. וכך יוצא שנתניהו תרם במו ידיו להסכם המתגבש עם איראן– אותו הסכם שהוא מנסה למנוע. עתה שואל אובמה, ובצדק – מה האלטרנטיבה שלך? מה אתה מוכן לתרום כדי למנוע מאיראן להתפשט באזור? התשובה היא – אף לא דבר.

רוחות של שינוי

בעוד נתניהו יוצא חוצץ נגד הממשל האמריקאי בלי להציע אלטרנטיבה אמיתית, מותו של המלך הסעודי עבדאללה, ועלייתו של סלמאן עבד אל-עזיז, יצרה הזדמנות להערכה מחדש בסעודיה. שמועות מבשרות על התקרבות בין סעודיה לטורקיה, והכרה בכך שהאחים המוסלמים באזור אינם הבעיה אלא חלק בלתי נפרד מהפתרון מול איראן ודאע"ש כאחד. הגנראל סיסי מאבד גובה, ולראשונה הסעודים מכנים את מה שקרה במצרים "הפיכה צבאית", מה שמראה שהם מנסים ליישר קו עם האמריקאים.

ומה לגבי ביבי נתניהו?הוא מתעקש ללכת עם הראש בקיר, הוא מתנגש עם הממשל האמריקאי, הוא כמובן מתנגש עם תורכיה, הוא ככל הנראה מסתייג מעמדתה החדשה של סעודיה, מוחק את אבו מאזן, ונשאר נאמן לגנראל סיסי. ביבי, סיסי ואסד עומדים נגד כל העולם. זה אמנם מבודד את ישראל, אבל לדעתו של ביבי עוזר לו לזכות בראשות הממשלה.

העסקה המתגבשת עם איראן אינה פתרון לכאוס המזרח תיכוני, היא רק תעמיק את המשבר הפועל לטובת דאע"ש. לכן היא אכן עסקה גרועה. היא אינה גרועה כל כך לישראל, אבל היא גרועה בהחלט לעם האיראני הסובל מדיכוי נורא כבר 36 שנה; היא גרועה לעם העיראקי, משום שהיא מעמיקה את המלחמה בין השיעים לסונים; היא גרועה לסורים כי היא משאירה את אסד בשלטון; והיא גרועה לתימנים, אשר התפצלו לשתי מדינות, הצפון הפרו איראני והדרום הפרו סעודי.

איראן היא האויב של האביב הערבי בדיוק כמו הממלכה הסעודית. במובן זה נתניהו צודק – האויב של אויבי הוא גם אויבי. ביבי, סיסי, אסד, סלמאן וחמינאי – כולם אויבי הדמוקרטיה והצדק החברתי בעולם הערבי. העסקה עם איראן אינה מקדמת את הדמוקרטיה או את הצדק החברתי, וזו הסיבה להתנגדותם של שוחרי הדמוקרטיה לכל הסכם עם המשטר האיראני האחראי לטבח של מאות אלפי סורים חפים מפשע. אין לזה שום קשר לטיעונים הדמגוגיים של נתניהו, שמוביל את ישראל ואת האזור לאסון.

אודות יעקב בן-אפרת