תשעה חודשים והפלה ידועה מראש

אנחנו שוב בהריון, הודיעו ציפי לבני וסאיב עריקאת לאחר כמה ניסיונות כושלים, הפלות אין ספור, ודם שזרם כמים לאחר כל כישלון. הפעם הדברים נראים אחרת, הם מבטיחים, ומדוע? כי הציפיות הן כה נמוכות, עד שמכאן אפשר רק לעלות. יש גורם חשוב נוסף – שר חוץ אמריקאי עיקש, שהצליח לגרום למפגש מחודש בין הצדדים כדי לנסות בשנית. כי מאז מריה הקדושה אין יותר נסים, ואם אין מפגש אין הריון.

מאחר ואנו לא מאמינים בניסים עלינו להישאר זהירים, מפוכחים, וריאליסטים. בפעם האחרונה שהנשיא אובמה הבטיח מדינה מעל במת האו"ם, בדיוק לפני שלוש שנים, ההבטחה הולידה קיפאון עמוק וזעם רב מצד נתניהו, שהתנגד בכל תוקף לדרישה האמריקאית להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. יש מי שמקווה שכניסתה של ציפי לבני לעובי הקורה משנה את המצב, אך אנו נזכיר שבתקופת אולמרט היא בזבזה זמן יקר במו"מ עקר עם סאיב עריקאת כדי להשיג את מה שהיא הגדירה אז "הסכם מדף" – משהו שמסכימים עליו עכשיו אבל דוחים את ביצועו עד למועד בלתי ידוע.

בזמנו טענה ציפי לבני שצריך הסכם מדף כי אבו מאזן חלש, החמאס שולט בעזה, ואין כל בטחון שהוא יצליח לשמור על שלטונו ולספק את צרכי הביטחון של ישראל. על כן נסכים היום, אך נבצע רק כאשר החמאס יעלם מהמפה ואבו מאזן יתייצב – בקיצור, לעולם לא. לכן לבני תמכה במלוא עוזה במבצע "עופרת יצוקה" על מנת להחליש את החמאס ולחזק את אבו מאזן. אולם מאז, התנאים שהביאו את לבני לחתור "להסכם מדף" רק הורעו. אולמרט הודח, לבני לא הצליחה להקים ממשלה, הימין ניצח בבחירות, לבני הלכה לאופוזיציה ואיבדה את השליטה על מפלגתה, ונתניהו פעל במשך ארבע שנים תמימות לחזק את חמאס על חשבון אבו מאזן.

הפת"ח מול חמאס

עכשיו הכל מתחיל מהתחלה, אלא שגם אובמה הוא לא אותו אובמה – הוא חלש יותר; לבני היא כבר לא אותה לבני, היא חלשה יותר; אבו מאזן הוא כבר לא אותו אבו מאזן, הוא חלש יותר; ואפילו ביבי הוא כבר לא אותו ביבי, כאשר נפתלי בנט נושף בעורפו. כך נכנסים הישראלים והפלסטינים למו"מ ללא כל מרחב תמרון פוליטי. נתניהו מנסה להיחלץ מציפורני המתנחלים ע"י משאל עם, בעוד אבו מאזן מגיע לשולחן המו"מ ללא כל תמיכה ציבורית. כל שותפיו באש"ף מימין ומשמאל, כולל בתוך מפלגתו, מתנגדים לצעדו. איש מהם אינו מאמין שניתן להגיע להסדר קבע עם הממשלה הישראלית הנוכחית.

יתר על כן, ניתן להקל ראש במתרחש בעזה ולהתעלם מהחמאס, ואפשר להישען על ההפיכה הצבאית במצרים ועל נפילתם של האחים המוסלמים כדי להכות בחמאס, כפי שעושה אבו מאזן. אך האחים המוסלמים במצרים לא נעלמים, הגנרלים המצרים אינם זוכים לאהדה בינלאומית, והחמאס ימצא דרך לשרוד. הוא כבר פתח במסע תעמולה רחב היקף נגד הפת"ח, כאשר במסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב הציג דובר החמאס, סלאח ברדאוויל, מסמכים המעידים כי הפת"ח הכפיש את החמאס במצרים כאשר האשים אותו במעורבות ברצח חיילים מצרים בסיני.

אבו מאזן יודע היטב שכל הסכם שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד אפילו יום אחד אם החמאס יחליט לירות טילים על ישראל. הדרך היחידה שלו להתגבר על החמאס היא להשיג הסכם שלום שיניח את דעת הפלסטינים, אשר יכלול מדינה בגבולות 1967, פירוק ההתנחלויות, והכרה בירושלים המזרחית כבירת פלסטין. על כך אין ממשלה בישראל שמוכנה להתחייב מאז רצח רבין. יתר על כן, הסכמי אוסלו התאפשרו מלכתחילה בגלל ההסכמה הפלסטינית להשאיר את נושאי הליבה מחוץ למו"מ. כאן בדיוק טמונה הבעיה הגדולה שבהסכמי אוסלו: עשרים שנה מאוחר יותר נוצרה מציאות פוליטית חדשה, המתנחלים התחזקו, השמאל הצטמק, ובצד הפלסטיני הפת"ח נחלש והחמאס הפך לכוח בעל מעמד שלטוני.

האשראי אזל

הדבר המוזר בחידוש המו"מ הוא, שהצדדים נאלצים לדון על נושאי הליבה, אותם נושאים שממשלת העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות סירבה לדון בהם ב- 1993 מפחד הימין והמתנחלים. היום אמורים אבו מאזן ונתניהו לדון באותם הנושאים, שלא רק שאין הסכמה עליהם, אלא שהתנאים הפוליטיים והעובדות בשטח מקשים על הצדדים להסכים עליהם.  ובכן, מדוע הם עושים זאת? התשובה לשאלה פשוטה: בעבר, הניסיון הוכיח כי כל הסדר ביניים מנוצל ע"י ישראל כדי לקבוע עובדות בשטח ובכך למנוע הסדר קבע, ולכן האשראי שהעולם נתן לממשלת ישראל פשוט אזל.

יתר על כן השחיקה באמון בין הצדדים היא כל כך גדולה, שלא נותר אלא להיכנס לדיון של "הכול או לא כלום": או הסדר קבע, או שאין הסכם בכלל. כאילו כדי להדגיש עוד יותר את החשדנות בין הצדדים, תוחמים את תקופת המו"מ לתשעה חודשים, פן ישראל תנצל את התקופה כדי למשוך זמן ולהתחמק מהכרעות. כך אמור להתקבל הסכם שלום סופי לשביעות רצונם של הפלסטינים והישראלים כאחד.

יש מי שטוען שהדיונים עצמם ייצרו דינמיקה חדשה שלא נוצרה עד כה. אלא שהדמויות הנושאות ונותנות הן אותן הדמויות, הגינונים אותם הגינונים, והסיסמאות אותן הסיסמאות. לא נותרו לאבו מאזן ולנתניהו נושאים שלא נידונו כבר, לא נותרו תעלולים שלא נוסו עד כה. נתניהו נמצא בזירה מאז 1996, כאשר המציא את תקרית מנהרת הכותל, ואבו מאזן כבר נושא ונותן עם ממשלות ישראל מאז שנות התשעים.

נתניהו ואבו מאזן משחקים "משחק סכום אפס". אם נתניהו מכופף את ידו של אבו מאזן ומשיג הסכם "טוב" לישראל, אבו מאזן נופל. אם חס ושלום אבו מאזן ישיג הסדר שלום המבטיח לפלסטינים את סיום הכיבוש ואת קץ ההתנחלות, נתניהו ישלם מחיר פוליטי. כנראה שמטרת המו"מ הזה היא לראות מי יישבר ראשון. האם נתניהו יהיה מוכן להקריב את מעמדו הפוליטי ולהיפרד מליברמן, יריב לוין, ופייגלין, כפי ששרון נפרד ממנו? האם יהיה אבו מאזן מוכן לחתום על הסדר על אפם וחמתם של החמאס ובני עמו? לא נראה שזה המצב, ועל כן הסיכויים להסדר שלום הם אפסיים.

הכאוס האמריקאי

מדיניותם ההססנית של האמריקאים גרמה לתוהו ובוהו במזה"ת התיכון כולו. הם עזבו את עיראק במצב של מלחמת אזרחים עקובה מדם, כשהיא נשלטת על ידי השיעים הפרו-איראנים; הם לא יודעים מה לעשות בסוריה, ורק מחזקים את אסד ואת אל-קאעידה; הם עוד לא החליטו אם במצרים התרחשה הפיכה צבאית, ובכך מלבים את הסכסוך הפנימי ואת אי היציבות; וכאן הם לא יודעים להעמיד בפני ממשלת ישראל את התנאי הפשוט שאמור להביא את הסכסוך הזה לסיומו אחת ולתמיד, והוא הנסיגה מהשטחים הכבושים ופירוק ההתנחלויות. הם מגמגמים ומהססים, והתוצאה היא סבב המו"מ הנוכחי שגורלו ידוע מראש. שני המנהיגים, נתניהו ואבו מאזן, יחזרו אל עמיהם בבשורה המרגיעה: אין פרטנר בצד השני, אפשר לחזור לשגרה.

והשגרה הופכת להיות קשה מנשוא עבור הפלסטינים הנצורים מאחורי גדר ההפרדה ומוקפים מתנחלים, ועבור אותם ישראלים הרואים איך המדינה הופכת לגזענית ואטומה בפני העוול הנעשה כלפי העם הנכבש. היחסים בין יהודים וערבים בתוך המדינה עצמה נמצאים בשפל בעוד הממשלה מכבידה על אזרחיה בגזירות כלכליות ותקציב בטחון אימתני. השגרה הזאת הורגת אבל האינטרס הצר של המנהיגות הישראלית עולה על זה של גורל אזרחיה.

אודות יעקב בן-אפרת