ת.ז. פרק 10

היה זה כמו חלום. אני רואה את עצמי, מהלכת בלילות של תל אביב, אחרי שהשכבתי את חמשת ילדיי. כבר מתעורר בי הספק. מאיפה צצו עוד ארבעה? אני ממשיכה ללכת, לא מסתכלת לאחור. גם חשוך וגם מטשטשים את פניי, אז אני לא ממש רואה אותי. אבל אני יודעת בוודאות שזאת אני. לרגע אני מכוסה, אחרי כמה דקות אני תל אביבית למהדרין. יושבת בבר עם חברים. טוב, זה לא ממש אני. אפילו לאנלולו ביפו עוד לא הגעתי. אבל היא-אני כל כך בטוחה בעצמה, ששוב היא סוחפת אותי אחריה, ואני הולכת פעורת פה כאילו בלעה אותי האדמה. פתאום התחילו השאלות, ובאותו רגע התערער העולם, ונשארה בלי יסודות. אז מה אני, אוויר, חלום, טעות, מקרה, סתם פרפר? מאיפה, לאן? לשם מה? שאלות ללא תשובה.

ואיך זה שהכאב פתאום מדבר עברית? הקטע הזה דווקא לא זכור לי. ואז נופלת ההחלטה ואתה נופל הלב. מה יגידו? איך יגיבו? ואולי איסוג? אך זהו, אין דרך חזרה מהחזרה. אין יותר לאן – שם יש וואקום ענק, חור שחור מאיים. ובצד השני, מה יש? שאלות. ים בשאלות. ותשובות? תצטרכי לכתוב אותן בעצמך. אבל, אפילו ללבוש כמוהם אני לא יודעת? איזו גזרה מתאימה? אילו צבעים? והנה, הרוח נוגעת בקרקפת, וזה כל כך קר שאת יודעת שלא תתני לגוף שוב לכבול אותך, כי מה שחשוב הוא שהשאלות השתחררו.

תגובה לראיון שראיתי עם חרדית לשעבר, בתוכנית "פנים אמיתיות".
תגיות:

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה