ת.ז. פרק 11

אני כמדריכה

כיתה. 20 תלמידים. פעם ראשונה. לא משתלטת, כמעט נעלמת. אחת זורקת לחברתה, "פיש תקציב" לבניית ציפורניים. המילים עולות ללוח, והיתר נשאלים: שו יעני פיש תקציב?, והם יורים: פיש אמל, פיש עמל, פיש מוסתקבל, פיש חל. פיש אישי. ובתרגום, אין תקווה, אין עבודה, אין עתיד, אין פתרון, אין כלום. מבין גזרי העיתונות שפרסתי, תמונתו של סופרמן נותרה יתומה על הרצפה, אפילו בו איש יותר לא מאמין. זה שיכול הכל, חוץ מאשר הדבר הפשוט הזה, להיות קיים, להיות שם בשביל כולם. שוב חגג הבלגן, ובסוף (איך לא) בא הנאום: אפשר לדרוך על עצמנו עוד, אפשר להישאר המופרעים של השכונה, אפשר לא להאמין שאנחנו יכולים, ואפשר להשאיר את החברה למצוינים, אבל אלה הם רק אחוזים בודדים, ואנחנו הרבים – אם אנחנו לא נאמין בנו, מי יאמין, אם לא נתן לעצמנו צ'אנס ימשיכו לדרוך עלינו, כי עם הכל אני מסכימה אתכם רק על דבר אחד לא: על זה שאין פתרון. ואז קולה הקטן צייץ, בישן ונבוך, וגם על זה שאין תקווה.

באהבה לילדי יפו, אמי.

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה