ת.ז. פרק 12

חג הקרבן ואני לא מבינה מי פה הקרבן – הנשחט או השוחט. השוחט, וגם זה שידו אינה משגת לשחוט, שהוא כמובן יותר קרבן מהשוחט, אך פחות קרבן מהנשחט, נתפסים ביום החג שלהם, היום שבו הם הכי זוהרים ויפים וחדשים, דווקא ביום הזה כשהם במיטבם, בעיני המדינה הם אוויר. אפילו ברכה מסכנה אחת בעיתונות לא היתה.
אדם שלי בבגדי החג רובץ חלק מזמנו מול ערוץ הילדים הופ, כדרכו בימים רגילים, והערוץ מתפקד גם הוא כבימים רגילים. ולא שאני מאלה שחוגגים, אך היה זה מוזר שהילד זוכר כמעט בעל פה את שירי ראש השנה וסוכות ופסח ו"גוד נווז וואט", והקרבן שלו לא מיוצג. זהותו הראשונית, המתבטאת בבגדיו ביום מיוחד זה, נעדרת לחלוטין. מה הוא אמור להבין מזה, אני תוהה.

ולפני שאעמיק ואסתבך, אני קוטעת את רצף המחשבות ומרימה טלפון לספארי לבירורים, והנה איזה יופי, הודעה קולית: הנהלת הספארי מברכת את המוסלמים לרגל חג אל-אדחא. זה היה כל כך פשוט, כל כך קל, עד שאתה לא מבין מדוע זה כל כך בלתי אפשרי במציאות העגומה של חיינו.
טסתי עם חברה והילדים לשם. וכפי שמישהו מחבריי אמר, מי שלא עלה לרגל למכה לכבוד החג, עלה לספארי. ואכן, זה הרגיש כאילו מחצית הערבים היו שם. והם נראו זוהרים ויפים וחדשים, ממש במיטבם. ביום של הפסקה מקשיי החיים. ובדרך החוצה נתקענו כולנו, ערבים ויהודים, מוסלמים ונוצרים, נשים וגברים, וגם כאלה שלא אוהבים שמגדירים אותם לפי לאום, דת, גזע ומין, בין היענים והקרנפים, הזברות והיעלים. והפקק לא זז, ואיש לא רב. שלווה של מי שאינו ממהר לחזור לחיים הרגילים.
בחוץ, המשיך להיתלות השלט הענק שקיבל את פני החוגגים: הנהלת הספארי מברכת את המוסלמים לרגל חג אל-אדחא. כל כך פשוט, כל כך קל.

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה