בחירות, אפשר גם אחרת

הולכים לבחירות, הכריז נתניהו, וקלחת הניחושים והערכות התחילה לבעבע. איך תראה רשימת הליכוד הבאה; מי ילך עם מי; האם אולמרט יחזור לזירה; האם יוגש כתב אישום נגד ליברמן; מה תעשה ציפי לבני; האם אריה דרעי יעמוד בראש ש"ס; ואת מי יגייס יאיר לפיד לשורותיו. יש רק דבר אחד שאין צורך לנחש, והוא, מי ירכיב את הממשלה הבאה. העובדה שנתניהו הודיע על בחירות בזק מראה שהוא דרוך כקפיץ. הוא תכנן את הרגע הזה מאז שהצליח לסחוב את השטיח מתחת לרגליה של ציפי לבני בנסותה להקים ממשלה, כאשר עשה ברית עם ברק ועם ש"ס, ומאז הוא פעל בכל כוחו על מנת להגיע לרגע הנכסף. כסאו מובטח, בעוד ש- 119 הח"כים הנותרים מתרוצצים מבוהלים לכל עבר בניסיון להציל את כסאם.

שני עשורים עברו בלי שממשלה ישראלית תצליח לסיים את כהונתה החוקית. ראש ממשלה אחד נרצח, אחר נאלץ להתפטר לאחר שאיבד את הקואליציה שלו, אחר לקה בשבץ, והאחרון הודח עקב משפטי שוחד. רק ביבי שרד. הוא השתנה, התבגר, ולמד את הלקח הפוליטי. אי אפשר להדביק לו ועדת חקירה או משפט שוחד, והשנאה כלפיו לא מגיעה לכדי תקיעת כדור בראשו. ביבי החדש ששוב ייבחר בקרוב הוא ביבי מטפלון. הוא לא ביבי האמיתי, אלא אחד שמשחק את ביבי, וזה סוד הצלחתו. יריבו אובמה, לעומתו, מנסה להיות הוא עצמו, ולכן מזיע כל רגע של המרוץ.

תולדות הזמן האבוד

נתניהו מצליח במקום שאחרים נכשלו, כי הוא לא יוזם דבר. נכון שהוא מאיים ומקשיח עמדות, אבל אל דאגה, הוא לא ייכנס להרפתקה שתסכן את כסאו. נתניהו לא הכריז על מלחמה אחת, שלא כמו אולמרט שהסתבך עם שתיים במהלך כהונה אחת וקיבל בתמורה את ועדת וינוגרד ואת דו"ח גולדסטון. ביבי יצא מפרשת המרמרה נקי כשלג, וגם האפר של אסון הכרמל לא דבק בו. לעומת זאת הוא ידע לנצל את ההזדמנות הפוליטית שנקרתה לו בפרשת גלעד שליט. הוא שילם את מלוא המחיר בחילופי השבויים, וזכה בבונוס הפוליטי כולו.

נתניהו אינו איש שלום, וגם איש מלחמה הוא לא, הוא נזהר משניהם כמו מאש. רבין וברק ניסו את דרך המו"מ והוכו, אולמרט הלך למלחמה והודח. עם ישראל לא אוהב אף אחד מהברירות האלה, וביבי מספק את הסחורה. הוא לא אהוד על הבריות, אבל לפחות הוא לא מציק להם. כאשר הרשות הפלסטינית מתמוטטת ואינתיפאדה חדשה מאיימת לפרוץ, הוא משחרר כמה מאות מיליוני שקלים כדי שפקידי הרשות יוכלו להעביר את החג. אם חמאס שומרים על שקט יחסי, ביבי לא יפריע להם לקיים את האמירות האסלאמית בעזה. וכאשר בקיץ הקודם פרצה לה המחאה החברתית, הוא מיהר להקים את ועדת טרכטנברג וזרק למעמד הביניים כמה פירורים להרגעת הרוחות.

אולם אי אפשר לתלות את הצלחתו רק בחושים פוליטיים מחודדים. מה שאיפשר לו להתרומם מ- 11 ל- 28 מנדטים ולבנות קואליציה ימנית יציבה, היא העובדה שיריביו וקודמיו בזבזו את אמון הציבור, ולא נקטו בשום צעד עקרוני ואמיץ שהיה מביא לשינוי פני החברה הישראלית, לא במישור המדיני ולא במישור החברתי. מאז כשלונו של ברק בשנת 2000, הנושא המדיני הושלך לפח. אולמרט ולבני הפכו אותו לגימיק כדי לזכות באהדה בינלאומית, אבל לא הפגינו שום דחיפות לסיים את הסכסוך. כך יכול היה ביבי להמשיך את הקיפאון בדרכו שלו. באשר לתחום הכלכלי, אין הבדל אמיתי בין הגושים השונים. שניהם אימצו את הקפיטליזם כשיטה, ושלום הטייקונים והבנקים קודם לכל.

מאות האלפים שיצאו לרחובות בקיץ 2011 הביעו את אי אמונם בממשלה ובעומד בראשה. אלא שהם לא הפנו את חיציהם ישירות אל ביבי, אלא לכנסת כולה, או מה שיאיר לפיד מכנה "השיטה". נשיא מדינה, ראש ממשלה, שר אוצר וח"כים נשפטו ונשלחו למאסר, והקירבה בין הון לשלטון מול פערים חברתיים מעמיקים יצרו מציאות בוטה, שמקוממת את רוב האזרחים. ראשי המחאה מצדם הציבו משנה סדורה בדו"ח ספיבק-יונה כמודל סוציאל דמוקרטי אלטרנטיבי, אולם לא יצרו כלי פוליטי שיוכל לממש אותו. כך בזבזה המחאה את האנרגיות העצומות שלה, וראשי המחאה הלכו לחפש את עתידם הפוליטי במסגרות הקיימות, ובראשן מפלגת העבודה. זו אמנם מופיעה כל פעם בלבוש חדש, אבל מצליחה תמיד, ללא יוצא מן הכלל, לאכזב את תומכיה.

המחאה החברתית, אשר לבשה לרגע אופי מהפכני, לא זעזעה את מעמדם של נתניהו ושל הממשלה הימנית ביותר שידענו בשנים האחרונות. כרגע נראה שתוצאות הבחירות ידועות מראש, והן אף נראות לרבים מיותרות, אך השאלות העומדות בבסיסן לא השתנו מאז קיץ 2011, והן עומדות במלוא חריפותן בקיץ הנוכחי. אי העשייה של נתניהו בנושא המדיני לא פתרה בעיות, אלא רק החריפה אותן. הרשות הפלסטינית איבדה הרבה מכוחה, והבחרו של נתניהו לכהונה נוספת תהווה איתות ברור לפלסטינים, שהחברה הישראלית מוכנה לטאטא חמישה מיליון בני אדם מתחת לשטיח, וכי התקווה להסדר שוב נמוגה.

במישור הכלכלי חברתי, מדיניותו של נתניהו הגיעה לקצה. הטייקונים הם הראשונים שחשים שהשיטה קורסת, וכצפוי, הם אינם מוכנים להחזיר את חובם לציבור. בועת הנדל"ן מסרבת להתפוגג, על אף כל ניסיונותיו של בנק ישראל להתמודד איתה. האבטלה עולה בצל משבר כלכלי עולמי ונוכח תחרות פרועה עם מעצמות כמו סין. כאשר הרווחים יורדים, יורדות גם ההכנסות ממיסים, והתוצאה היא גרעון תקציבי. בקיץ 2011 הבטיח ביבי להקל עם מעמד הביניים, ובחורף 2013 הוא יודיע כי אין לו כסף לעמוד בהבטחותיו. את המעט שהוא נתן הוא ייקח בחזרה, על פי תכתיבי חברות דרוג האשראי וחברות ההשקעות הזרות.

הבחירות כהזדמנות

בבחירות האלה, אפשר לעבור לסדר היום, להטיח בפוליטיקאים שהם נוכלים ומושחתים, ולחכות שהאדמה תבלע את הכנסת על יושביה. אפשר גם להצביע לגוש "השמאל" בתקווה שלא יאכזב, או שימתן את ההליכה של ביבי ימינה. אפשר לחלום שאם שלי יחימוביץ' תהיה שרת האוצר בממשלת נתניהו ויאיר לפיד יהיה שר החינוך, ניפטר מלחצי הבית הלאומי, ש"ס, שטייניץ וגדעון סער. אבל כל אלה לא ייצרו שינוי אמיתי, אלא רק עוד זמן אבוד, הזדמנויות מוחמצות, ובעיקר יגבירו את תחושת חוסר האונים ואת אי האמון באפשרות לשנות.

ואפשר גם אחרת. אפשר לראות בבחירות הזדמנות להעמיד בפני הציבור את השאלות ואת הפתרונות במלוא חריפותם. אפשר להעמיד את הצורך לסיים את הכיבוש ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, וכך להגיע סופסוף לשלום עם העמים הערבים, אשר טועמים לראשונה את טעמה של דמוקרטיה. אפשר וצריך להעמיד אלטרנטיבה לקפיטליזם, ולהתחבר לתנועות היוצאות לרחוב ברחבי העולם והעולם הערבי בפרט, השואפות לשנות את השיטה הפוליטית והחברתית גם יחד.

זוהי ההזדמנות לעצור ולחשוב בצורה רצינית איך ניתן לשנות, ואיך בונים אלטרנטיבה פוליטית אמינה, המחברת בין "המדיני" והחברתי, בין יהודים וערבים, ובין עובדים מכל השכבות. זוהי ההזדמנות להלחם על לבם של העניים המנוצלים פעמיים, פעם אחת כלכלית, ופעם שניה על ידי עסקנים ומפלגות פוליטיות, יהודיות כערביות, שכל מה שמעניין אותן הוא לשמור על האינטרסים הצרים של העומדים בראשן.