הדמוקרטיה והסכנה הדמוגרפית

מה שסייע לביבי היא היציבות הבטחונית המובטחת לו ע"י הרשות הפלסטינית והחמאס.

ביבי אתנו בפעם החמישית, עם ממשלה דומה להפליא לממשלה הקודמת, ולא בכדי. למדנו שאם משחקים על פי כללי המשחק והפרדיגמות הרווחות, ביבי מנצח ללא כל בעייה. די בכך שהוא המריץ את מיליון הבוחרים שהם הבסיס שלו לצאת ולהצביע, ולסמוך על כך שאחוז המצביעים הערביים יישאר נמוך. כל שהיה עליו לעשות הוא לשפוך 50 מיליון שקל על הרשתות החברתיות, ולהעמיד את עצמו מול המצלמה ולצרוח "געוואלד". לגבי המצביעים הערבים הוא הסתמך על המפלגות הערביות, הן כבר השאירו את הבוחרים בבית.

תוצאות הבחירות לא משקרות. עם ישראל לא נוהר אחרי הימין הקיצוני, לא אחרי בושם ה"פשיזם", וגם לא אחרי הקנאביס הממסטל. הוא גם לא אוהב את הסמול, אשר הצטמק עד כדי כך שלא ברור אם יצליח בפעם הבאה לעבור את אחוז החסימה. עם ישראל אוהב בילויים, קניות באינטרנט, מכוניות, טיולים לחו"ל והמון אטרקציות, ואת זה ביבי ידע לספק בשפע. לכן אם המצב נשאר כמות שהוא, בין עם ביבי נחלץ או דוחה את אימת הדין, מדינת ישראל ממשיכה לשוט על הזרם הימני-הלאומני, השוטף היום את העולם. זאת בשעה שהשמאל המכווץ, השוחה נגד הזרם, מחפש נואשות קש שיחלץ אותו מטביעה וודאית. אמנם הוא ניסה בכל דרך לעקוף את הבוחר הערבי, אך בסופו של דבר הבין כי הקש היחיד העומד לרשותו הוא אכן הקול הערבי.

תמר זנדברג, העומדת בראש מרצ, עברה את סף אחוז החסימה בזכות בוחרים ערבים שהצביעו עבור מפלגתה. היא אכן מהרה להצהיר שהיא רוצה לפעול למען חיבורים פוליטיים שהמרכיבים שלהם "צריכים לכלול את העבודה, את מרצ וגורם ערבי משמעותי, למשל חד"ש או חלק ממנה". בחד"ש מיהרו להבהיר שהם כלל לא שוקלים חיבורים פוליטיים כאלה, ואף הסבירו מדוע. ח"כ יוסף ג'בארין נימק את ההתנגדות בכך שהח"כים של מרצ, מיכל רוזין ואילן גילאון, הצביעו בכנסת נגד הצעת חוק שיזם, ולפיה תוגדר ישראל מדינה "דמוקרטית ושוויונית".

השר לשעבר עוזי ברעם כותב במאמר דעה ב"הארץ" מה- 15.4, שכותרתו "רק עם הערבים", שהוא השתתף בשנים האחרונות "במפגשים בין יהודים וערבים בנסיון להגיע לנוסחה שתביא להליכה משותפת בבחירות, אבל כל הניסיונות כשלו בגלל חילוקי דעות בעניין המשמעות של המושג מדינה יהודית דמוקרטית." השתתפותו של ברעם במפגשים כאלה לא נבעה דווקא מאהבת הערבים, אלא מסלידה מהחרדים. כפוליטיקאי מנוסה מזהה עוזי ברעם מגמה דמוגרפית ברורה, המקנה לימין רוב אוטומטי. "איננו זקוקים למאמרי הגות מלומדים כדי לדעת שהמגמות הדמוגרפיות משרתות את הימין, את הדתיים הלאומיים ואת החרדים. כוחם מתעצם מבחירות לבחירות. עובדה זו מחזקת עוד יותר את הטענה שלפיה המרכז והשמאל לא יוכלו לחולל מפנה אמתי בלי שיתוף פעולה עם הערבים".

המשוואה היא אם כן – חרדים מול ערבים, שני מגזרים ההולכים ביחד גם ברמת האבטלה והעוני, וגם ככוח דמוגרפי שיכול להטות את המאזן הפוליטי ימינה או שמאלה. אלא ששני המגזרים הפכו לסכנה דמוגרפית המאיימת על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. החרדים כופרים בדמוקרטיה לטובתה ההלכה ודורשים לעצמם יותר יהדות, בשעה שהערבים כופרים ביהדות ודורשים לעצמם יותר דמוקרטיה. השמאל נמצא בתווך, ומנסה לתמרן ולשכנע את הערבים "לקבל את ההגדרה של ישראל כמדינה דמוקרטית שיש בה רוב יהודי", כדברי ברעם.

מסתבר שהבעייה לא טמונה בחרדים ובערבים, שהרי הם נמצאים כאן כדי להשאר, אלא דווקא בשמאל. השמאל לא משכיל להבין שהמגמות הדמוגרפיות והשנויים הפוליטיים הביאו לכך שישראל היהודית והדמוקרטית כבר לא קיימת, ואפילו ביטול חוק הלאום לא ישנה את העובדה הזאת. בבחירות האלה הוכח שרוב הבוחרים בישראל בחרו להקריב את הדמוקרטיה על מנת לשמר על אופייה היהודי של המדינה.

קבורתה של ישראל ה"יהודית והדמוקרטית" באה יד ביד עם קבורת פתרון "שתי המדינות". זאת משום שעליית כוחו של הימין קשורה לא רק למגמות הדמוגרפיות, אלא בעיקר למגמות פוליטיות, שהם פועל יוצא של חמישים שנות שליטה על עם אחר. בבחירות האלה הימין אמר את דברו. נתניהו הבטיח לספח את ההתנחלויות לישראל והשמאל המשיך לגמגם ולהציע פתרון שאין לו כל היתכנות.

למען ההגינות יש לומר שמדינה פלסטינית לא קמה עד כה לא רק משום שישראל לא רצתה בכך, אלא גם משום שהפלסטינים הוכיחו שאין הם מסוגלים להקים אותה. משום כך המשימה העכשווית אינה להלחם בדמוגרפיה החרדית והערבית, אלא למצוא את הנוסחה הפוליטית שתאפשר את החיבור בין יהודים וערבים על בסיס דמוקרטי ולא על בסיס דמוגרפי. הערבים לא יקבלו לעולם את העיקרון המעוות של עליונות ה"רוב יהודי", כי זהו עיקרון לא שוויוני, לא דמוקרטי ואף גזעני. לא קיימת מדינה אזרחית דמוקרטית שיש בה קבוצה לאומית אחת המועדפת על קבוצה אחרת.

ואולי כאן המקום להזכיר למפלגות השמאל עובדה נשכחת שלא דובר בה כלל: ביבי נבחר פעם נוספת לא רק בגלל החרדים או בגלל היציבות הכלכלית המיטיבה עם מעמד הביניים. מה שסייע לביבי היא היציבות הבטחונית המובטחת לו ע"י הרשות הפלסטינית והחמאס. נתניהו רואה בחמאס רשות שלטונית לכל דבר, ונמנע מכל צעד שיביא להפלתו. המו"מ עם חמאס נמשך ללא הפסק, ומזוודות הדולרים מקטאר מבטיחות את המשך השקט היחסי.

מצד שני, שיתוף הפעולה הבטחוני עם אבו מאזן, ומאתיים אלף הפועלים העוברים כל יום לעבוד בישראל, מאפשרים לביבי לספק לאזרחיו הישראלים תחושה של בטחון גם כשעזה חווה אסון הומניטרי, ושני מיליון פלסטינים כלואים מעבר לגדר ההפרדה. שהרי בין עיקרי "עסקת המאה" של טראמפ לבין הבטחות נתניהו לספח, ימיה של היציבות הבטחונית ספורים, והכיבוש הרך, המגובה בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, יגיע לסיומו.

ההנחה שאפשר להקים גוש יהודי ערבי בתוך ישראל שיצליח להתמודד עם הימין, תוך כדי שלילה  זכויות אזרחיות של ארבע מיליון פלסטינים הכלואים מאחורי גדרות בעזה ובגדה המערבית, אינה אלא אשלייה. כדי לבנות כוח יהודי ערבי שיוכל להתמודד מול הימין חייבים להסתכל על המציאות בעיניים מפוכחות. צריך להודות באומץ שאי אפשר לשחזר את ישראל כפי שהיתה לפני 67, כפי שלא ניתן לשחזר את פלסטין מלפני 48. בעוד שהימין יצר מציאות של מדינה אחת, כלומר משטר אפרטהייד בגבוי אמריקאי, השמאל נשאר ללא מענה, כשהוא קרוע בין הסכנה הדמוגרפית החרדית לסכנה הדמוגרפית הערבית. כאשר הוא נאלץ לבחור, השמאל תמיד מעדיף את היהדות על פני הדמוקרטיה, ולכן הוא לא יימצא שותף ערבי.

היציבות הבטחונית לא תאריך ימים וגם לא היציבות הכלכלית משום ששתיהן אינן ברות קיימא. ישראל פורחת בזכות יזמות ההייטק, אבל היא תקועה עם תפיסות כלכליות מיושנות התואמות את שנות התשעים ולא את המאה ה- 21. את הגז גילו מאוחר, לאחר שהעולם כבר עבר לאנרגיה מתחדשת; המכונית נשארה סמל של מעמד, כאשר העולם פונה לתחבורה שיתופית וירוקה; החינוך פונה אל הדת במקום אל המדע והחדשנות; הדיור בנוי על רכוש פרטי במקום על רכוש ציבורי; מדיניות המסוי מבוססת על מעמד הביניים, ופוסחת מעל החברות הגדולות; ותקציב הבטחון גדל למרות שהסכנות האסטרטגיות הולכות ומצטמצמות. כל עוד השמאל הישראלי שמרן בתחום המדיני והכלכלי, הוא נשאר ללא כל חזון או בשורה, ולכן הוא הולך ומצטמק.

עבור מפלגת דעם, תוצאות הבחירות, ובראשן היבחרותו של נתניהו בפעם החמישית למרות שרובץ עליו כתב אישום לפני שימוע, הצטמקותו של השמאל, ואחוזי ההצבעה הנמוכים ברחוב הערבי, מהוות הוכחה שאכן הגיע הזמן לשינוי שורשי. הקמנו את רשימת "כלכלה ירוקה – מדינה אחת" כנוסחה היחידה שיכולה להביא לחיבור עקרוני ואמתי בין יהודים וערבים, ולהביס את הימין. כל מי שעוסקים בשיקולים דמוגרפיים, או שואפים לשמר את הרוב היהודי בכל מחיר, משחקים ישירות לידי הפשיסטים הדוגלים במדינת האפרטהייד. הגיע הזמן להתעורר.

Avatar

אודות יעקב בן אפרת