מאז הופל משטרו של מובארכ בפברואר 2011, מצרים נאבקת עם עצמה בנסיון נואש ליצור משטר דמוקרטי חדש. למרות שעברו כבר כמעט שנתיים, עדיין אין למצרים חוקה, וגם פרלמנט אין לה. לעומת זאת, יש לה נשיא שנבחר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, המייצג את האחים המוסלמים.
מצרים נאלצת לעבור תהליך קשה ומפותל, משום שהמהפכה גיבשה שלושה כוחות עיקריים, בעלי אינטרסים מנוגדים. מי שהגה, פעל והנהיג את המהפכה היו הצעירים המשכילים, ברובם חילונים, ליברלים ושמאליים. מי שקטף את פירות המהפכה היו ללא ספק האחים המוסלמים והסלפים, הכוחות שהיו המאורגנים ביותר, ובעלי תמיכה כספית ממדינות המפרץ. הכוח השלישי הוא הצבא, אשר תפס את השלטון לאחר נפילת מובארכ. הצבא דואג לשמר את שליטתו על רבע מהכלכלה המצרית, ועשה הכל כדי לדחות את המעבר לשלטון האזרחי, בגלל חששו מכוחם של האחים המוסלמים.
מאז שהתחיל התהליך הדמוקרטי, מצרים לא ידעה יום אחד של שקט. הבחירות לפרלמנט לא השאירו מקום לספק – התנועות האסלאמיות, עם שני שליש מהמושבים, הן הכוח החזק במפה הפוליטית, בעוד המפלגות הליבראליות והשמאל נותרו במיעוט. עם זאת, הפער בין מוחמד מורסי ונציג המשטר הישן, אחמד שפיק, לא היה גדול. אלא שההליך הדמוקרטי שובש כאשר הזרוע השיפוטית של המשטר הישן, שנשארה על כנה, החליטה לבטל את תוצאות הבחירות לפרלמנט בטיעונים מנהליים גרידא והפרלמנט פוזר.
הקרב על החוקה
לאחר שאיבד את הפרלמנט, מורסי התחיל בתהליך של כינון המועצה לניסוח החוקה, כדי לקבע את חוקי המשחק הדמוקרטי וחלוקת הסמכויות. אלא שגם כאן נתקלו האחים המוסלמים בקשיים, כאשר המועצה לניסוח החוקה פוזרה על ידי בית המשפט לענייני חוקה בטענה של ייצוג עודף של האחים המוסלמים. תחתה נבחרה מועצה חדשה בהשתתפות כוחות ליבראלים ונציגי הכנסייה הקופטית.
ניסוחה של חוקה למצרים הוא לא פחות קשה מניסוח חוקה בישראל. מה המכנה המשותף בין חילוניים ובין דתיים? בין שלטון החוק להלכה? איך ניתן לחבר בין דמוקרטיה לשריעה? בין מדינה יהודית ודמוקרטית? ישראל פתרה לעצמה את הדילמות וויתרה על חוקה. היא מקיימת משטר פסאודו דמוקרטי, שבו היהודים נהנים מכל הזכויות, הערבים מופלים לרעה, והדתיים מקיימים סוג של אוטונומיה תרבותית. מצרים חייבת לכונן משטר דמוקרטי, אולם אינה יכולה להגיע לקונצנזוס הנדרש.
הבעיה היא שהאחים המוסלמים מהווים רוב, בעוד שהכוחות המהפכנים נשארו במיעוט. כמו בישראל, שבה הדת היהודית חופפת ללאומיות היהודית, כך גם עבור האחים המוסלמים הלאומיות הערבית חופפת לאסלאם. במילים אחרות, מצרים היא אסלאמית באותה מידה שישראל היא יהודית. הדמוקרטיה הישראלית מהווה כיסוי לאופיה היהודי, והדמוקרטיה במצרים אמורה להיות כיסוי להיותה אסלאמית.
אלא שבישראל החוקים הם חילוניים, בעוד שהאחים המוסלמים שואפים לכונן מדינה אסלאמית על כל המשתמע מכך לגבי מעמד האישה, חוקי האישות, התרבות והמדע. בישראל קיים סכסוך לאומי, בעוד שבמצרים מדובר על סכסוך בעל אופי תרבותי: חילונים מול דתיים, בני אותו לאום, הכולל מיעוט נוצרי קופטי משמעותי.
הדמוקרטיה החדשה העניקה לאחים המוסלמים את הרוב, ולדעתם זכותם לבטא זאת בחוקה חדשה. לעומתם, הליבראלים והשמאל טוענים שהחוקה חייבת לבטא קונצנזוס, ובלעדיו אין לה קיום. כך הגיעה המועצה לניסוח החוקה בפעם השנייה למבוי סתום, ושוב נדרש בית המשפט לענייני חוקה לדון בחוקיותה. נוצר מצב מוזר: האחים המוסלמים הם הרוב, אבל אין להם כל אפשרות לממש אותו. הפרלמנט שלהם פוזר, והמועצה לניסוח החוקה עמדה להתבטל ע"י הרשות השיפוטית בפעם השניה, אחרי שרוב חבריה החילונים והליבראלים, כולל יועציה לענייני חוקה, פרשו. מורסי הגיע למבוי סתום ואיתו מצרים כולה.
האופוזיציה כובשת את הרחוב
התגובה של מורסי לא אחרה לבוא. ב-21 בנובמבר, בצעד חסר כל הגיון פוליטי, מורסי נטל לעצמו סמכויות חוקתיות, ביטל כל אפשרות לערער עליהן, פיטר את התובע הכללי, ומינה אחר תחתיו. בתגובה התאחדו הכוחות הליבראלים והשמאל ב"חזית הצלה", ובראשה עמרו מוסא, מוחמד אל בראדעי וחמדין סבאחי, וקראו להפגנה ענקית בכיכר תחריר תחת הסיסמא "למהפכה יש עם שיגן עליה". המהפכנים חזרו וכבשו את הרחוב. מנגד, האחים המוסלמים, שרואים בעיניים כלות את ההגמוניה שלהם מתמוססת, מקיימים את ההפגנה שלהם מול אוניברסיטת קהיר תחת הסיסמא "השריעה והחוק". כך הם מעלים את חמתם של הליבראלים, הטוענים שאין סיבה שנשיא מכהן יוציא את תומכיו לרחוב. ובעיקר מתנגדים הליבראלים לטענה המוסווית, שמי שמתנגד למורסי מתנגד לשריעה, ובמילים אחרות, הוא "כופר".
כיכר תחריר היום מזכירה את ימי המהפכה. האופוזיציה מגבירה את הלחץ ברחוב, השופטים משביתים את בתי המשפט, וגם העיתונות מתגייסת נגד מורסי, בדרישה פשוטה: בטל את הצו המעניק לך סמכויות מוחלטות, לא נקבל עוד דיקטטור. מורסי נלחץ, ובחפשו מוצא כינס את המועצה לניסוח החוקה, דרש ממנה לסיים את אשרור החוקה באופן מיידי, וקרא למשאל עם תוך שבועיים. הוא מבטיח שעם אישור החוקה במשאל עם, יפוג תוקפו של הצו הנשיאותי המעניק לו סמכויות נרחבות, ובכך תבוא האופוזיציה על סיפוקה.
אולם מורסי שוב טעה בחישוביו, מאחר והאופוזיציה רואה באשרור החוקה באישון לילה מחטף. מורסי טוען כי זכותו שהחוקה תבטא את רצונם של האחים המוסלמים ולא את הקונצזוס הלאומי. בתגובה דורשת האופוזיציה לבטל לא רק את הצו הנשיאותי אלא גם את משאל העם, וקוראת לתומכיה להפגין מול ארמון הנשיא "אל-איתחאדיה". באותה שעה האחים המוסלמים מטילים מצור על בית המשפט לחוקה, כדי למנוע דיון בחוקיות המועצה לניסוח החוקה. כך מצרים הולכת ונקרעת בין שני כוחות המתחרים על השליטה ברחוב.
בצר לו החליט מורסי להשתמש בנשק יום הדין, ובחמישה בדצמבר נקראו תומכי האחים המוסלמים להגן על החוק והשריעה, ולסלק מהרחוב את האופוזיציה, אשר הקימה אוהלי מחאה סביב ארמון הנשיאות. עסאם אל עריאן, מהמנהיגים הבולטים של האחים המוסלמים, הסית את ההמונים בשידור חי באל-ג'זירה להסתער על הארמון ולסלק משם את תומכי האופוזיציה. ההתנגשויות בין שני המחנות הותירו שבעה הרוגים וכאלף פצועים, והזעם נגד האחים המוסלמים גבר.
בתגובה לאירועי הדמים, התפטרו מספר מיועצי הנשיא וחברים במפלגת השלטון. גם מנכ"ל הטלוויזיה התפטר במחאה על הוראת שר התקשורת לסקר את האירועים בצורה לא מאוזנת. ובנוסף, המוסד הדתי העליון, אל-אזהר, הצטרף לקריאה לבטל את משאל העם. מורסי והאחים המוסלמים נחרדו לגלות שהרחוב לא איתם, ושהאופוזיציה נחושה. התברר להם שיש מי שמוכנים לחרף את נפשם על עקרונות הדמוקרטיה, לא פחות, ואולי יותר, מאלה שמוכנים להקריב את נפשם למען השריעה. לאור התפתחות זאת, קרא הנשיא בנאום לאומה לאופוזיציה לדו-שיח, ומפגין נכונות לדחות את משאל העם. אולם האופוזיציה בשלה, בטענה שאבדה כל אמון בהבטחות הנשיא שלא קוימו עד כה.
הדילמה של המהפכה
הדילמה של המהפכה המצרית מזכירה במקצת את הדילמה של המהפכה הרוסית. כמו הפועלים הבולשביקים לפניהם, כך המהפכנים המצרים, אותם צעירים ליבראלים ושמאליים, חוללו מהפכה. ברוסיה, כאשר לנין קרא לבחירות לאסיפה המכוננת התברר לו כי הוא במיעוט, ודווקא מפלגת האיכרים הסוציאל רבולוציונרים זכתה ברוב. בדומה, המהפכנים המצרים שולטים בערים המרכזיות, אך האחים המוסלמים זוכים ברוב באזורים הכפריים השמרנים. בניסיון להציל את המהפכה, לנין ביטל את האסיפה המכוננת, ויצר משטר חד מפלגתי. כמוהו גם המהפכנים המצרים מתקשים לקבל את תוצאת התהליך הדמוקרטי.
אלא שהניסיון הרוסי הוכיח, שניצחון מהפכה ללא דמוקרטיה, מצמיח בסופו של דבר דיקטטורה בדמות סטלין. עתידה של המהפכה המצרית נתון בידיהם של שני הכוחות הנאבקים על דמותה של מצרים. עם הזמן, שני הצדדים יגלו שהם לא יצליחו למחוק את הצד השני או להציגו כלא לגיטימי, וכי רק הפשרה וההליך הדמוקרטי יצילו את מצרים מפני תוהו ובוהו שלטוני, שיוביל בסופו של יום לידי דיקטטורה צבאית.
המסקנות הפוליטיות בסוף פשוט הזויות. בעיקר המסקנה כאילו מצרים השיגה דמוקרטיה ועכשיו המשימה היא למנוע מהצבא לחזור. באמת צריך למנוע מהצבא לחזור, אבל זה אותו צבא ששלח השבוע טנקים להגן על מורסי. השלטון של האחים, בהסכמת הצבא, זה הצד שני של המטבע של חוסר היכולת של הצבא לשלוט לבד בתקופה סוערת. השלטון של האחים הוא לא דמוקרטי, הוא בונפרטיסטי- הוא מייצג את האליטה ונאלץ, בגלל שנאחנו בתקופה שההמונים ברחוב, לתמרן מול ההמונים ולוותר להם לפעמים בצורה פופוליסטית, אבל בסופו של דבר אין בסיס לדמוקרטיה יציבה במצרים תחת שלטון ההון. תחת השלטון שלו אפשרית בטווח הארוך רק ראקציה. המשימה עכשיו במצרים היא התארגנות עמצאית של מעמד העובדים להעיף את הלשטון של האחים לפח האשפה של ההסיטוריה.