החרם על ישראל נותר עד היום תופעה מבודדת, שהשפעתה מזערית. מקורו ביוזמה של 171 ארגונים פלסטינים לא ממשלתיים שהתאחדו בקריאה להטיל חרם כלכלי ותרבותי על ישראל ב9 ביולי 2005. עם הזמן תפסה הקריאה תאוצה, פרצה את הגבול הפלסטיני, והתפשטה על פני כדור הארץ כולו. אלא שהרשות הפלסטינית עצמה, המקיימת קשרים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, סירבה עד כה לתמוך בחרם, וכמוה רוב הממשלות בעולם. פה ושם נודע כי זמר או שחקן מפורסם מבטל את הופעתו בישראל, והפגנות נערכו מול הופעתם של ישראלים בחו"ל, אולם לא היה באלה כדי להשפיע באופן מהותי על דעת הקהל בישראל, ולא על הממשלה בישראל אשר ידעה להאשים את המחרימים כאנטישמים.
הסיבה העיקרית לכך שהחרם המוכר כBDS נותר תופעה שולית קשורה באופיו הפוליטי הקיצוני. רוב הארגונים אשר תמכו בBDS השוו את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ומכאן הקריאה לחרם הייתה טבעית. אלא שמקומה של ישראל בעולם; התמיכה שהיא מקבלת מהקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב; העובדה שהיא מקיימת קשרים דיפלומטיים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית; והעובדה שאזרחיה הערבים, על אף שמופלים בכל תחומי החיים, עדיין זוכים לזכויות אזרחיות ובראשן הזכות להצביע; כל אלה הפכו את הפלטפורמה הפוליטית של תנועת הBDS לבלתי ישימה, והקלו על מתנגדיה לטעון שהמטרה האמתית שלה היא חיסולה של מדינת ישראל והקמתה של מדינה דו לאומית במקום המדינה היהודית.
עם כניסתו של אובמה לבית הלבן בשנת 2008 התחילו הדברים להשתנות. מה שהתחיל כתופעה שולית, צבר תאוצה בהדרגה, עד שכבש את מרכז הבמה, בעיקר באירופה. במדינות ידידותיות לישראל כמו הולנד ובריטניה, ואפילו מדינות סקנדינביה אשר בחסותן נחתמו הסכמי אוסלו, מצאה הקריאה לחרם אוזן קשבת בתוך האוניברסיטאות והאיגודים המקצועיים. אובמה העמיד על הפרק את פתרון הסכסוך על בסיס הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ואפילו נקב תאריך לסיום התהליך – ספטמבר 2011. כאשר הגיע המועד לפרוע את החוב, ניסו הפלסטינים לפנות למועצת הביטחון של האו"ם כדי לקבל הכרה כמדינה, אלא שהווטו האמריקאי מנע זאת. למרות שהפלסטינים נסוגו מכוונתם זאת, ולאור המבוי הסתום בשיחות בין הצדדים, גבר באירופה התסכול מהסירוב הישראלי להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, והחרם על סחורות המיוצרות בשטחים הכבושים החריף.
עם כניסתו של ג'ון קרי לתפקיד שר החוץ במקומה של הילארי קלינטון, השתנו כללי המשחק. הממשל האמריקאי ויתר על דרישתו להפסקת ההתנחלויות כתנאי לפתיחת המו"מ, ולחץ על אבו מאזן להיכנס למו"מ עם ישראל תוך איומים להפסיק כל סיוע לרשות הפלסטינית. קרי הנחוש אמנם הצליח במשימתו, אלא שהכהונה השנייה של אובמה חופפת לכהונתו השלישית של נתניהו, ובעוד אובמה שובר אל עבר מדיניות פייסנית ושולל עימותים צבאיים, נתניהו מקים קואליציה המעניקה למתנחלים משרדי מפתח, וישראל מקשיחה עוד יותר את עמדותיה. הצדדים אמנם הסכימו להגיע להסכם סופי עד אפריל 2014, אך זהו תאריך שאינו שונה מכל התאריכים וההתחייבויות האחרות שמעולם לא התממשו. לאור העובדה שישראל מסרבת באופן שיטתי לדון בשאלות הליבה ונמנעת מלצייר מפה וגבולות ברורים, הופך המו"מ למשיכת זמן חסרת כל תכלית. מול מציאות זאת מבקש קרי להאריך את משך המו"מ, אולם מבין כי לא ניתן יהיה לעשות זאת בלי לקבוע פרמטרים ברורים הכוללים את היחס לגבולות, מעמד ירושלים ובעיית הפליטים. ישראל נאלצת בפעם הראשונה לתת תשובות בכל נושאי הליבה, נושאים אשר הסכם אוסלו עקף אותם וכך יצר מצב בו ההתנחלויות התרחבו באין מפריע.
ארה"ב והאיחוד האירופי הם המממנים העיקריים של הרשות הפלסטינית. בימים האחרונים אישרה הממשלה הפלסטינית את תקציבה השנתי בסכום של 4,2 מיליארד דולר הממומן ברובו ע"י המדינות התורמות והמכס שגובה ישראל עבור הרשות. זהו סכום מגוחך, שבא לממן בעיקרו משכורות לפקידות הפלסטינית, והוא מקבע את העוני והפיגור בהם נתונים תושבי הרשות. אירופה לא רואה תכלית בהמשך המימון, כאשר אין מדינה פלסטינית באופק והסכסוך רק הולך ומחריף. ההכרזות הישראליות על בנייה רחבה בהתנחלויות; ההכרזות של נתניהו כי הוא לא יוריד ולו התנחלות אחת, וכי הירדן הוא הגבול הביטחוני של ישראל; רק מחריפות את התסכול האירופאי ואת זעמו של משלם המיסים האירופאי שנאלץ לממן באופן עקיף את הכיבוש הישראלי. וככל שקרי מנסה למסגר את מסמך ההבנות שלו, כך גוברות זעקות השבר בישראל מקרב שרים מרכזיים כמו בנט ויעלון המקבלים גושפנקא מלאה מראש הממשלה.
ההתנהלות הישראלית של הליכה "עם הראש בקיר" תרמה לכך שהחרם יהפוך לכלי יעיל בידי הממשלות האירופאיות כדי להפעיל לחץ על ישראל, מה שתומס פרידמן מגדיר במאמרו בניו יורק טיימס"האינתיפאדה השלישית". ובעוד נתניהו מודה כי מטרת המו"מ מבחינתו היא למשוך זמן כדי להימנע מהלחץ האירופאי, אלה מצדם עלו על התרגיל ורק הגבירו את הלחץ. הפעם המחרימים אינם קבוצות השמאל הקיצוני או מרצים רדיקלים, אלא קרן פנסיה מרכזית בהולנד ואחד הבנקים המרכזיים בדנמרק. נתניהו נזעק ומכנס ועדה אשר תדון במה שהפך לסכנה אסטרטגית, ועל כן ממנה את יובל שטייניץ השר הממונה על העניינים האסטרטגיים, לטפל בבעיה. אלא שהלחץ לא מרפה, וג'ון קרי בכבודו ובעצמו מזהיר את ישראל מפני חרם במקרה של כישלון המו"מ, מה שמעורר מהומה אדירה בישראל המאשימה אותו אישית כתומך בחרם על ישראל.
רצינותו של החרם טמונה בעובדה שהוא בא לקדם תכנית פוליטית, לעומת הBDS שהעלה פרוגרמה ללא כל דרך פוליטית לממשה. החרם האירופאי הממוסד, הנתמך בצורה פסיבית ע"י ארה"ב עצמה, מטרתו הראשונית להביא לשינוי פוליטי בתוך ישראל. ברור לחלוטין שהקואליציה בהרכבה הנוכחי לא יכולה לקבל שום מסמך המזכיר ולו ברמז את גבולות 1967, את ירושלים ואת ההתנחלויות. במילים אחרות, מפלגת הבית הלאומי בראשות שר הכלכלה נפתלי בנט חייבת ללכת. זאת גם הסיבה שבנט לא מפסיק לעשות רעשים ופרובוקציות שמטרתם לטרפד כל הסדר. מצד שני, החלפתה של שלי יחימוביץ' בבוז'י הרצוג, ורצונו העז של אריה דרעי לחזור לממשלה,הופכים את התרגיל הפוליטי לאפשרי. ככל שקרי ילחץ יותר ואירופה תחרים יותר, כך יאלץ נתניהו להיפרד מחבריו המתנחלים. ציוציו של יאיר לפיד על הנזק האפשרי של החרם גם הם נותנים תחושה שהברית בינו לבין בנט אשר אילצה את נתניהו להקים את הקואליציה במתכונתה הנוכחית, הולכת ומתפוררת.
אלא שהחרם בלבד לא מספיק.על מנת להשיג את המטרה יש צורך בשיתוף פעולה נדיב של ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. הריאיון שהעניק לניו יורק טיימס בא לספק את הסחורה. אבו מאזן מוכן לנוכחות של כוחות נאט"ו במקום צה"ל, ולנסיגה הדרגתית מהגדה המערבית שתשתרע על פני חמש שנים. מאמר המערכת של עיתון אל קודס לא מסתיר את הכוונה שמאחורי הצהרה זאת והיאלהציג את "ההשוואה בין גמישות אבו מאזן לבין הקשיחות של נתניהו" בפני הקהילה הבינלאומית. אלא שמסמך קרי חוטא באותו חטא קדמון של הסכם אוסלו. אין בו פתרון ברור לנושא ההתנחלויות, ירושלים והפליטים. כל מה שמתבקש נתניהו לעשות הוא לשנות את הקואליציה שלו, אולם אבו מאזן מתבקש להנציח מציאות שבה הרשות הפלסטינית תמשיך להיות תלויה בישראל; גדר ההפרדה תמשיך לחנוק את התושבים; המעברים יהיו בידי ישראל; גושי ההתנחלות יבתרו את הגדה מערבית; וכך המדינה הפלסטינית תהיה מדינת חסות חסרת ישע. ספק אם נתניהו יצליח לעשות את השינוי הקואליציוני, וספק רב אם אבו מאזן יצליח לכפות על עמו עוד הסכם אוסלו. מה שבטוח הוא שתכנית קרי מנסה להתפשר עם הכיבוש ולא לחסל אותו, ועל כן איומי החרם במתכונתם הנוכחיתמותירים טעם חמצמץ של עוד הזדמנות שהוחמצה.
הניתוח של בן-אפרת מקובל עלי, ואף עזר להעשיר את הבנתי בנושא. מזה שנים אני חש שהחרם כאמצעי להשגת מטרות מדיניות עדיין נותר אפקטיבי, ובמקרה של מדיניות ישראל בנושא הכיבוש, רלוונטי. הבעיה לפי דעתי אינה במגרשם של המחרימים למיניהם – ובהם אירגונים המזוהים לעתים עם סנטימנט אנטי ישראלי כולל ואף אנטי-יהודי. החרם הכלכלי והמדיני הוא מכשיר גס מעצם טבעו. כך היה מעולם. וחרמות מסוג זה או אחר חתכו לא רק בבשר הרקוב אלא גם ברקמות החיות.
—
הקושי העיקרי במה שקשור להחרמת מוסדותיה של המדינה הפוגעת כמעשה של מדיניות בזכויות הפוליטיות של עם אחר (או של אזרחיה שלה לצורך זה) הוא מלכתחילה הצורך להביא להבנת הציבור שהנושא – או המניע להחרמה – הוא בעל צביון מוסרי. שאלה של מוסר וערכים ולא שאלה של 'עובדות' הסטוריות ואחרות. ובנושא זה העם בישראל ובעולם (העם היהודי) מתקשה לקבל את הצביון המוסרי של השאלות הקשורות בכיבוש הישראלי בשטחים. את מקומה של ההתלבטות המוסרית העקרונית תפסה הגישה ההישרדותית שמקורה, כך נראה, באתגר הקיומי הקשור להקמת המדינה ולשואה של יהדות אירופה. העם היהודי – חילונים ודתיים, בורגנים ופרולטריון כאחד, מונעים כגוש אחד לצליל החרדה הקיומית המתמדת שממלאת גם את המקום בנפש אותו תופסת בדרך כלל (אצל עמים אחרים) הגישה הערכית והעקרונית (חוקתית) לחיי האומה. במובן הזה אין לישראל כיום (כאומה) חיי נפש כראוי לאומה בעלת מסורת כה ארוכה. אפילו המשטרה שתפקידה העיקרי הוא בשמירת הסדר הציבורי, מוצאת את עצמה מונעת על ידי האינסטינקט ההישרדותי, – עד כדי אלימות המופעלת על ידה כלפי האזרחים אשר על בטחונם (וזכויותיהם הפוליטיות) נועד הלהגן. שוטרים הלוחמים נגד אזרחים מפגינים כאילו הללו באו להרגם מסמנים את אובדנה של המדינה דווקא ברגע האבסורדי הזה של 'מלחמת הישרדות' שאינה במקומה.
—
הבעיה השניה היסודית שקשורה לאקט החרם על מוסדות המדינה הכובשת – המדינה הסוררת שבגדה בעקרונות אשר בשלם הוקמה – היא השניות הבלתי נסבלת הכרוכה בהיות אזרח ישראלי ובה בעת תומך בחרם על ישראל. השניות הזו היא מנת חלקם של ישראלים רבים התומכים בחרם על ישראל, למרות המחיר האישי שחרם מסוג זה יגבה מהם אישית. אך ה'מחיר' מתחיל בצורך לחתוך בבשר החי כדי לקיים התחייבות מסוג זה לחרם על המדינה בה אתה חי ופועל. היכולת לפעול באופן שכזה כרוכה ביכולת הפשטה גבוהה – ביכולת להבין את הבסיס העקרוני והמוסרי של החרם, ולהפריד את הצד העקרוני מחיי היום יום של הפועל בכיוון זה. מובן גם מדוע, בהקשר זה, של הפעולה נגד הבשר החי של החברה בה אתה חי, הציבור הפחות משכיל, ובמקרים רבים הציבור הניזון מרעיונות לאומניים פשטניים, יפרש את פעולתם של המחרימים כפעולה בוגדנית – כפעולה שנועדה לפגוע במדינה ככזו ולא דווקא בהחלטות המדיניות של המדינה בתחום כזה או אחר.
—
שתי הבעיות שעולות בנושא החרם על ישראל – הצורך להכיר בהיות הנושא נושא מוסרי עקרוני, והצורך להיות מסוגלים להפריד בין מעשה המדינה לבין המדינה כישות – הפתרון שתי הבעיות הללו מצוי רק בחינוך, ובתהליכים הארוכים והמעייפים של הנחלת המימד העקרוני והמוסרי של מעשה המדינה והלאום לבני העשרה והעשרים. ובחברה בה משך הקשב הממוצע אינו עולה על הזמן שלוקח לשלוח אס. אם. אס., היכולת בקרב האוכלוסיה לקרוא טקסטים קצת יותר מורכבים פוחתת והולכת, ועימה האפשרות למלא ביום מן הימים את החלל שהשואה הקיומית שהתגוללה על העם היהודי במאה הקודמת פערה. אם הלקח העיקרי שנלמד עד היום מהנסיון להשמיד את העם היהודי הוא ההישרדות בכל מחיר, הרי שמי שקיווה לחסל את היישות הלאומית היהודית, עדיין קוצר את פירות המעשה גם כיום.