מהסכם אוסלו ועד האביב הערבי – הכרות עם דעם מפלגת פועלים

כולה נהרסה, לאמריקאים לא היה מתחרה, והם כבשו את העולם. אבל ברגע שהיפנים נכנסו לשוק, האמריקאים לא ידעו איך להתחרות בהם. הם התחילו לשבור את האיגודים המקצועיים שלהם ולחסל מקומות […]

כולה נהרסה, לאמריקאים לא היה מתחרה, והם כבשו את העולם. אבל ברגע שהיפנים נכנסו לשוק, האמריקאים לא ידעו איך להתחרות בהם. הם התחילו לשבור את האיגודים המקצועיים שלהם ולחסל מקומות עבודה, אנשים איבדו את הג'ובים הטובים, וההון הגדול שזרם לבורסה היה פי עשר גבוה מזה שזרם לייצור.

באותו זמן כלכלנים אמריקאים התחילו לצעוק שהשוק משתגע, שהכלכלה ספקולטיבית, וטענו שכל הכלכלה הפכה לפונקציה של משחקים פיננסיים, שהכלכלה הריאלית נעלמת, ושאלו למה הבורסה לא מפתחת תעשיות ומקומות עבודה. אבל יצירת מקומות עבודה כבר הפכה לעניין של העבר, והשיטה החדשה היתה לעשות כסף מכסף. אז הבנו שיש פה טריק, שמרקס לא טעה, וכל מי שנותן ליד הנעלמה לנהל את השוק, היא מחטיפה לו סטירות מימין ומשמאל. היד הנעלמה היא שקר, והחברה הקפיטליסטית צועדת לקראת משבר עמוק. בדיוק בתקופה שכתבנו את המסמך, התחילו ההפגנות נגד הגלובליזציה בסיאטל, ותנועות אנרכיסטיות יצאו לרחוב. כל הדברים התחילו להתחבר.

אינתיפאדת אוקטובר אלפיים

בשנת אלפיים פרצה האינתיפאדה השניה. בניגוד לדעה הרווחת, היא לא כוונה רק נגד ישראל, אלא גם נגד הרשות הפלסטינית וערפאת. אספר לכם סיפור. בשנת 93, אחרי הסכמי אוסלו, נסענו לעזה וגם בקרנו את מחמוד אל-זהאר. היום הוא שר החוץ הקיצוני של חמאס אבל אז הוא היה הרבה יותר מתון. שאלנו מה תעשה חמאס כאשר ערפאת יגיע לעזה? והוא השיב שלא יעשו כלום, כי הרשות תיפול מעצמה, ואז הכל ייפול לידיהם. אז לא הבנתי מאין יש לו את האמונה הזאת, שהכל ייפול לידיים שלו.

האינתיפאדה שפרצה בשנת 2000, התפתחה בכוון לא חיובי. התקווה היתה לתנועה שתתחבר עם התנועה נגד הגלובליזציה, ותציג את סיום הכיבוש כחלק מהתנועה החברתית בעולם. אבל התנועה נגד הגלובליזציה לא היתה ממוקדת. היא  פנתה לכיוון א-פוליטי אנרכיסטי והיתה חסרת פרוגרמה לשינוי. משנת 90 ועד 2008 אירופה היתה שבעה. היא התעשרה מהנפילה של בריה"מ. אירופה חשבה שהבעיות של העולם השלישי לא יגיעו אליה, והסתפקה במימון סולידריות עם העולם השלישי. דעם טענה שהתשובה איננה בסולידריות עם העולם השלישי אלא בשינוי השיטה והממשלות באירופה. אבל באותם ימים הם לא רצו פוליטיקה.

ובינתיים התפתח בעולם האסלאמי משהו מפלצתי, התופעה של בן לאדן. היא צמחה מהשנאה העיוורת שאנשים הרגישו כלפי המערב. התנועות הקיצוניות ידעו לזהות אותה ולרכוב עליה. דעם הזהירה מפני הכיוון הפונדמנטליסטי הזה.

שואלים אותנו, מאין באנו? איזו מן מפלגה אנחנו? האם אנחנו מפלגה ערבית? דעם צמחה מהמסורת של השמאל הפלסטיני, שהיה שמאל אמיתי. שאבנו את התרבות הפוליטית שלנו מהאינתיפאדה של 1988, ובגלל זה זרקו אותנו לכלא. אבל אצל הפלסטינים קיבלו אותנו באהדה ובהערכה, וקיוו שכל הישראלים יכולים להיות כמונו, וזאת היתה תחושה של אחווה שנשארה אתנו מאז. הידיעה שיכולים להיות יחסים קרובים בין ישראלים ופלסטינים גורמת לנו להאמין שבתנאים הנכונים מצב כזה יכול לחזור. בואו לא נשכח שכל העמים עברו תקופות שחורות של מלחמה ופשיזם, וזה עבר. האמריקאים עברו מלחמת אזרחים כדי לשחרר עבדים, והיום יש להם נשיא שחור. לכן, חברים, זאת לא בעיה של אחוז החסימה, להיסטוריה אין חסימה, היא זורמת הלאה.

היה לנו ויכוח

עמודים: 1 2 3 4 5 6

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת