על הפרק: ממשלת אחדות

ביבי נתניהו נתון במצוקה. הנצחון הגדול של הליכוד ושל מחנה הימין בבחירות האחרונות הביא לתוצאה הבלתי צפוייה של בחירות מועד ב'. 65 המנדטים שנתניהו האמין שנמצאים בכיסו השילו ממנו כל שיקול דעת והפכו אותו לזחוח מדי במתיחת גבולות כוחו. התוצאה היתה כישלון חרוץ בהקמת קואליציה, וגרירת העם בישראל לבחירות שניות מיותרות, צעד שלכל הדעות מסכן את המשך שלטונו. הצרוף של בטחון עצמי מופרז והתמקדות נואשת להציל את עצמו מאימת הדין, העמיקה את התובנה שנתניהו אינו כשיר להקים קואליציה ולנהל ממשלה. יתר על כן, ההצעה של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, כנראה בעקבות סקרים לא מחמיאים לנתניהו, שביקשה לבטל את ההחלטה על פיזור הכנסת, כדי למנוע בחירות חדשות, רק מוכיחה עד כמה לקתה התנהלותו של נתניהו בהיבריס. היחידים שבינתיים פועלים להצלתו הם חבריו טראמפ ופוטין, המרעיפים עליו מתנות פוליטיות למכביר.

לכאורה, לא נותר לאופוזיציה אלא להכניס לו סנוקרת אלקטורלית ולהפיל אותו אל הקרשים. אך למרבה הפלא עוד לא קם הפוליטיקאי שיכול להפיל אותו בנוקאאוט, ואהוד ברק מזהה ללא ספק את ההזדמנות. הוא יצא מאזור הנוחות של הטוויטר והקים מפלגה ללא שם, ללא מצע, אבל עם מסר אחד ברור: "את המשטר הזה צריך להפיל, לא להציל". ואיך מתכוון ברק להפיל את ביבי? על ידי השימוש באותם האמצעים שבהם משתמש ביבי: להסית, ללכלך, לקלל, להכפיש, להאשים, לבזות, להצביע עם האצבע ולנפנף בידיים, עד שהציבור יגיד לביבי "נמאסת, לך הביתה". לעומתו מצטייר הגנרל גנץ כעדין מדי, ממלכתי מדי, מופנם מדי, ובעיקר חסר שניים. לברק רזומה עשיר שקשור עם ביבי:  הוא היחיד שהביס את ביבי, פיקד על ביבי, היה חבר של ביבי והיום הוא האויב של ביבי. ברק לא מקים מפלגה אלא מחנה, שכל מטרתו להשיג גוש של 61 ח"כים, שימנע מנתניהו להקים קואליציה.

מי יהיו השותפים לאותו מחנה גדול? כחול לבן של בני גנץ ולפיד יביאו את 35 המנדטים שלהם, המפלגה בלי שם של ברק תנסה לשפר ביצועים ולהגדיל את כמות המנדטים עם מפלגת העבודה ומרצ, ולבסוף, ליברמן מימין והמפלגות הערביות יחברו יד ביד לבנות חומה בצורה כדי לחסום את ביבי ואת גוש הימין ההזוי הנלווה אליו. אולם ספק אם כניסתו של ברק לזירת האיגרוף תצליח להביא לתוצאה המקווה. החרדים, החרדלים והליכודניקים ילחמו בכל הכח למען נתניהו, שכרך את גורלם בגורלו. הימין יודע שבלי נתניהו הוא יהפוך לעדר תועה. עשרים שנות נתניהו בליכוד, מילאו את בית הקברות הפוליטי בגופותיהם של כל המנהיגים שאיימו על סמכותו. היחיד שנותר על הרגליים הוא גדעון סער, אך גם הוא למד להרכין את הראש כדי לחמוק מהגל המתנפץ מבלי שהוא מפסיק לחזור על המנטרה שאין הוא קורא תגר על "ראש הממשלה".

אולם החגיגה מוקדמת. גם אם יוקם גוש חוסם ביבי הוא לא יטיב לשלוט. התלכיד של ליברמן עם המפלגות הערביות ומרצ אינו יכול להחזיק מים. השנאה האמתית או המדומה לביבי אינה יכולה להוות בסיס לשיתוף פעולה בין מפלגות, שהמרחק האידיאולוגי והפוליטי ביניהם גדול מהמרחק בין קרניבורים לטבעונים. אם ביבי יצליח בכל זאת לקושש את 61 המנדטים שלו, הוא ללא ספק ינציח את עצמו כקוסם, אבל אם זה לא יקרה, האלטרנטיבה תהיה ממשלת אחדות בין כחול לבן לבין הליכוד נטול ביבי. כחול לבן חוזרת ומודיעה בריש גלי כי היא מעדיפה ממשלה עם הליכוד ללא ביבי, ולכן היא הצביעה נגד פיזור הכנסת, בדרישה מנתניהו להחזיר את המנדט לנשיא כדי שזה יטיל את מלאכת הרכבת הקואליציה על גנץ.

אפשר רק לנחש איך תראה אותה ממשלת כחול לבן – הליכוד, בלי ביבי. למשל גנץ ראש ממשלה, גדעון סער שר חוץ, משה יעלון שר בטחון, יאיר לפיד שר אוצר, והמשך הרשימה לבעלי הדמיון הפרוע. זה נכון שאפשר יהיה להפטר מתומך מדינת ההלכה סמוטריץ', וממלחכי הפנכה רגב, זוהר ואמסלם, אבל בסופו של דבר זו תהיה ממשלת ביבי בלי ביבי. הידידות של ישראל עם טראמפ תמשך גם אם לא באותו הלהט, פוטין האוטוקרט ימשיך להיות בן ברית אסטרטגי, ואיראן האויב הנפשע. עיסקת המאה, המתירה לישראל לספח שטחים נרחבים, ומונעת כל מימד אמיתי של עצמאות פלסטינית תשאר הבסיס ליחסים עם הרשות הפלסטינית, והכסף הקטארי ימשיך לקנות שקט בעזה ולשמן את שלטון החמאס. רודני האזור והמפרץ ימשיכו להיות בעלי הברית הנחשקים על שמאל וימין כאחד. ביבי, וסיפורי יאיר ושרה אולי יהפכו להיסטוריה, אבל האפרטהייד שלמענו עמל ביבי במהלך שנות שלטונו יישאר עמנו ללא שינוי, ואיתו המשך הסכסוך המדמם. בממשלת אחדות כזו אמנם לא יהיה מקום למרצ ולרשימה המשותפת, דבר שלא ימנע מהם להשאר לא רלבנטיים  ולדבוק באג'נדה המיושנת של שתי מדינות שאין להן כל היתכנות מציאותית.

גם במישור הכלכלי חברתי לא תהיה לממשלה כזו בשורה. גנץ, לפיד, סער וכחלון רוצים המשכיות, וחוץ מהקיצוץ בתקציב עקב הגרעון העצום שנוצר בשנת 2019, אין להם מה להציע. בעוד ערים מערביות מכריזות על מצב חירום אקלימי, ערי ישראל ממשיכות לפלוט Co2 בלי הכרה. אין כל בשורה בכל הנוגע להתייעלות אנרגטית ומעבר משמעותי לאנרגיה סולרית; אין בשורה בשנוי מערכת החינוך והתאמתה למאה העשרים ואחת; תקציב הבריאות יקוצץ במקום להעביר את המיליארדים הדרושים כדי להוסיף תקנים ומיטות לבתי החולים הקורסים. זה גם יהיה המצב של תשתיות הכבישים, התחבורה הציבורית והרכבים הפרטיים. מדי יום אנחנו מתבשרים על 10 מוניות חשמליות בתל אביב ו- 25 אוטובוסים חשמליים בערים הגדולות, אך אלו אינן אלא מחוות ליחסי ציבור, ואין בהן פתרון אמיתי לזיהום האויר ולתחבורה הציבורית הכושלת.

ישראל זקוקה לשינוי דחוף בסדרי העדיפויות שלה. המשך האפרטהייד בשטחים הכבושים מעוות את מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית, וטומן בחובו התפרצות של מרד פלסטיני עממי שיביא עמו שפיכות דמים מיותרת. גורלם של 5 מיליון פלסטינים לא יכול להיות מנותק מאיכות החיים של האזרחים הישראלים, כשם שהדאגה לאוויר שאנשים נושמים, ומהתרבות האסונות האקלימיים לא יכול להיות מנותק מהתחממותו של כדור הארץ. מרבית המפלגות בישראל המכחישות את הכיבוש והאנומליה שבשליטה על 5 מיליון פלסטינים, כמוהם כאותם פופוליסטים ימניים מכחישי האקלים ובראשם טראמפ. התוצאה היא הרת אסון לא רק לעתידו של כדור הארץ, אלא לעתידה של החברה האזרחית בתוכה, המתמודדת עם גל גזעני ופשיסטי.

בבחירות האחרונות העמידה דעם את מצעה בפני הבוחר, וההיענות הייתה מועטה.  הציבור היהודי והערבי בחר לתמוך בדבר המוכר, גם אם יעילותו הופרכה. דעם רואה במציאות האפרטהייד את המקור למחלות החברה הישראלית, ובשנויי האקלים את עצם הסכנה לגורל כדור הארץ. על כן נחזור לצלצל בפעמון האזהרה, מתוך מחוייבות עמוקה לחייהם של פלסטינים וישראלים ללא הבדל. דעם מאמינה שהדרך היחידה לצאת מהסבך המדיני והאקלימי היא בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לישראלים ולפלסטינים, תוך אימוץ שיטה כלכלית חדשה, הבנויה על ערכי הקיימות והאנרגיות הנקיות. יחד עם  הקולות הגוברים של הצעירים בעולם הערבי, המובילים את "האביב הערבי" אנו פוסלים את השיטה הניאו-ליברלית אשר גרמה לאסון אקולוגי ואקלימי המסכן את עצם קיומה של האנושות. שיטה זו גם יצרה פערים חברתיים בלתי נסבלים, המסכנים את הדמוקרטיה ואת המשך קיומה של החברה האנושית. לא נפסיק לדפוק על כל דלת עד שהחברה הישראלית תתעורר בטרם תמיט על עצמה אסון.

הבחירות החוזרות אינן מבשרות טוב, הן עדות לשיטה וחברה שהגיעה למבוי סתום בכל התחומים. תחושת הבטחון והזחיחות תתנפץ בפניה של החברה הישראלית כפי שהתנפצה בפני נתניהו למרות נצחונו הגדול בליל הבחירות האחרון.