ת.ז. פרק 8

היום קרה משהו מוזר. קבעתי עם מישהי להיפגש בקפה "תולעת ספרים" (אני בקטע של פרסומות לבתי קפה לאחרונה. זה חזק ממני). אוטובוסים, פקקים, איחרתי, סימסתי, התקשרתי – פתאום המספר שאליו הגעת איננו מחובר. פאק, אמרתי, האשה הזאת מרצה בכירה ועניינים וסיפורים, מה עכשיו זה נהיה אופנה לא לגמור ת'חודש? הקיצקץ הגעתי, התיישבתי, חיכיתי, לא באה.

הזדמנות אמרתי נוציא את הפנקס הקטן אולי יתחיל לצאת הרומן. וזה כמובן, נלחם ולא יצא ה…. הגאולה הגיעה עם שיחה מטלפון ביתה: חיכיתי, לא באת, איפה את? פה מחכה לך, יאללה בואי. באה התיישבה, פתחה ת'פה ובלעה אותי. ממש כך, בחיי.
פתאום התבגרתי בכמה שנים, נשארתי מתולתלת כמוני, שחורה כמוני, מזרחית כמוני. אישה כמוני. רזה לא כמוני. והתחלתי לדבר. ולא הפסקתי. והרומן יצא. הרומן שלה, הרומן שלי. והוא כאב. יותר ממה שסטטוס חפיפניקי יכול להכיל. ואני בכלל לא קבעתי לדבר עלי, או עליה, אני בסך הכל רציתי לשנות יחד אתה את העולם. ובסוף הצלחתי לשנות את עצמי. ממנה למדתי שאפשר להיות חזקה ולהישאר אישה. תודה, זהבה ברקני.

(לא ניתן לבחירות להפסיק את זרימת החיים)

Avatar

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה