איראן כרולטה רוסית

"לא יהיו 50.000 ולא 5.000 וגם לא 500 הרוגים", מרגיע שר הביטחון בתשובה לאזהרותיו של ראש המוסד היוצא, מאיר דגן. הויכוחים בין אמ"ן למוסד הם עניין שבשגרה, וההערכות הסותרות רק מעידות על ערכן המפוקפק של ההערכות. מאז מלחמת יום כיפור ועד מלחמת לבנון השנייה, כולל פרשת "מאווי מרמרה", שהסתיימה בהחמרה ניכרת של היחסים עם תורכיה, ההערכות לא עמדו במבחן המציאות. מי יכול להעריך איך יגיבו נסראללה, הניה, או אחמדינג'אד לתקיפה ישראלית באיראן?

למשוואת מספר הקורבנות הצפוי יש כל כך הרבה משתנים שגם המחשב המתקדם ביותר לא יצליח לפענח אותה. האם מישהו יכול לנחש במדויק מהו הנזק שיגרם מרעידת אדמה? לכך התייחס בדיוק השר להגנת העורף הפורש, מתן וילנאי, בראיון למעריב (מה- 15.8) באומרו: "כפי שאזרחי יפן צריכים להבין שהם מועדים לרעידות אדמה, כך אזרחי ישראל צריכים להבין שמי שחי כאן צריך להיות מוכן לצפי של טילים על העורף‭."‬ ממש כך, מלחמות הן אסון טבע, ועל הישראלים, ובמיוחד התל אביבים שביניהם, לדמיין שהם חיים ביפן. אלא שבשונה מיפן, הקיסר ביבי נתניהו ניחן בתכונה מיוחדת במינה. לא רק שהוא יכול לנבא בדיוק מתי האדמה תרעד, הוא גם יכול לגרום לה לרעוד, אם רק ירצה.

המסר של נתניהו וברק הוא שכדאי לציבור להשלים עם המספר 500, להתרגל אליו, ואף לקבל אותו באהבה. אם הציבור יסרב, וישלים רק עם מספר נמוך יותר, נניח 300, או אפילו מספר חד ספרתי, מדינת ישראל תתחסל, כי אז הרי אי אפשר יהיה להלחם בכלל, לא באיראן ולא בכל אויב עתידי אחר, ומלחמה, כידוע, היא מהותה של המדינה הזאת. כשם שיפן לא יודעת להתקיים בלי רעידות אדמה וצונאמי, כך ישראל לא יודעת להתקיים בלי אויב המאיים למחוק אותה מעל המפה.

אמנם הצמד נתניהו וברק מכין את הציבור לקורבנות, אך למעשה הם חושבים שהמספר האמיתי ינוע בין אפס לבין אבידות בודדות. במאמר באתר War in Context, כותב העיתונאי פאול וודוורד מאמר שכותרתו "למה ישראל מזלזלת בתגובה איראנית"?. וודוורד מונה את הסיבות לזלזול הישראלי: ההיחלשות של חזבאללה עקב מצבו של אסד, וחששו של המשטר באיראן לעצם קיומו. לאלו אפשר להוסיף את חולשתה של חמאס, וכך מגיעים למסקנה שההערכה "האמיתית" היא, שישראל תוכל לצאת מהתקיפה באיראן נקייה כמו "שערה מבצק", כמאמר הפתגם הערבי.

פנטזיה פשוט פנטסטית
זה יכול היה להיות פשוט פנטסטי. תארו לעצמכם את ההשלכות האסטרטגיות של פעולה ישראלית ללא תגובה איראנית. ישראל חוזרת לזירה האזורית בגדול, לאחר שני עשורים של הצטמקות ונסיגה בכוח ההרתעה שלה, ושולחת מסר ברור של כוח לכל המשטרים שקמו בעקבות האביב הערבי. גם המשמעות הפוליטית היא עצומה. ראשית זאת תהיה מכה גדולה מאוד לברק אובמה, המותקף במערכת הבחירות בארה"ב כרכרוכי בענייני חוץ, וכמובן שמתקפה כזאת תביא ניצחון מובטח בבחירות הבאות בישראל, כפי שקרה לליכוד אחרי הפצצת הכור העיראקי ב- 1981.
אז זהו, שזה באמת לקוח מעולם הפנטזיות. ניצחון הליכוד עמד בבסיס הניסיון לממש את הפנטזיה המגלומנית שאפשר יהיה להיפטר מהפלסטינים באמצעות מלחמת "שלום הגליל" (1982), שהתבררה כמלחמת שולל, גמרה את הקריירה של מנחם בגין, ויצרה פער אמון אדיר בין הציבור לבין הממשלה. כל זה מעיב על האפשרות לצאת לעוד "הפצצת שולל" נגד איראן. נתניהו וברק צריכים לדעת ש- 500 הרוגים ואלפי פצועים יובילו אותם הישר אל המקום אליו הגיע מנחם בגין לפני שלושים שנים בדיוק.

תחושת הבטן של הציבור
מה מסביר את אדישותם של הישראלים, אשר נמנעו עד כה מהיציאה לרחובות כדי לסכל את ההרפתקה הקטלנית הזאת? הישראלים לא מבינים למה צריך לתקוף כאשר הפצצה הגרעינית עדיין אינה קיימת; המערב מטיל סנקציות כלכליות; הסוכנות לאנרגיה אטומית מפקחת; האמריקאים מביעים את התנגדותם המפורשת לתקיפה כזאת באותות ומופתים; וראש המוסד, הנשיא, חצי מהקבינט הביטחוני, והתקשורת, כולם מתנגדים למהלך ההזוי הזה. לכך יש להוסיף את העובדה שגם אחמדינג'אד הוא לא בדיוק דמות מעוררת אהדה, בגלל הצהרותיו המתלהמות, הדיכוי האכזרי של עמו, והתמיכה במשטר הדמים של אסד. אבל כל אלו אין די בהם להסביר את סבילותו של הציבור.
אולי הסיבה האמיתית היא תחושת הבטן, שאומרת: אם הם היו באמת מתכוונים להתקיף, הם היו שותקים. הפטפטת הבלתי פוסקת יוצרת תחושה שבענייני פרופגנדה עסקינן, ולא בדבר של ממש. התחושה היא שנושא איראן הוא בעיקר הסחת דעת מהנושאים שבאמת מעסיקים את הציבור, כמו המשבר הכלכלי והקיפאון המדיני, ואינם מבטאים דאגה אמיתית לביטחון אזרחי ישראל. מי ששלח את משה סילמן אל המוקד, מי שדרדר מאות אלפי משפחות אל תהום העוני וההשפלה, מי שמוכר את המדינה לטייקונים, ומי שדואג לתיק ההשקעות שלו – נשמע חלול כאשר הוא מדבר על הביטחון, בעיקר כשהוא מוכן להקריב למענו חיים של אחרים.

ובינתיים באיראן
האיומים הישראלים עושים לאחמדינג'אד רק טוב. ברגעים אלה ממש הוא עורך לנציגי מאה ועשרים המדינות הבלתי מזדהות ובראשן מזכ"ל האו”ם סיור במתקני הגרעין שלו. העם האיראני, הסובל מהסנקציות הכלכליות ומעריצות משטר האייתולות, מסתכל בעיניים כלות על העולם העולה לרגל לטהראן, שהיתה אמורה להיות כרגע בבידוד בינלאומי מזהיר. זהו מסר ברור לנתניהו ולחברו ברק, שהעולם לא אוהב את המשטר האיראני, אבל הוא עוד יותר מתעב את הרעיון של הפצצה ישראלית, שמצפצפת על העולם. אחמדינג'אד חייב את הצלחת הועידה בטהראן לנתניהו. קשה להאמין שתקיפה ישראלית עומדת על הפרק ברגע זה.

הערת אזהרה
הערת אזהרה: ההערכה הזאת מבוססת על ניתוח של המציאות הישראלית, המצב הבינלאומי והאזורי, ועל ההיגיון. אבל אין היא יכולה להתנבא כיצד יתנהגו מנהיגים בשעת מצוקה. מה ההיגיון בהתנהגותו של אחמדינג'אד? מה מידת השפיות של בשאר אסד? מה היתה מידת שיקול הדעת של הנשיא בוש במלחמתו בעיראק? ומה מידת השפיות של ברק ונתניהו שכל אחד מהם אחראי להחלטות שנגמרו באסון, מתקרית המנהרות בירושלים של נתניהו ב- 1996 ועד הפיאסקו של ברק בקמפ דיויד בשנת 2000?

אם ברק ונתניהו יפעלו לבדם להפצצת הגרעין האיראני הם יתנהגו כמנהיגים במצוקה, שלא ההיגיון מנחה אותם אלא מניעים עלומים השאובים מעולם היצרים הנסתרים. במידה והמגלומניות תשתלט עליהם, לא ברור אם זה יהיה סופה של ישראל כפי שמתנבא דגן, אבל בהחלט יהיה זה סופם של שני הברנשים האלה שמהתלים בנו ובעולם כולו.

תגיות:

אודות יעקב בן-אפרת