לעומת זאת, תנועת השביתות, שצברה תנופה גדולה החל מדצמבר 2006 עם שביתת עובדי הטקסטיל במחלה אלכוברא, הצליחה ליצור אפקט של כוח להמונים. במפעל הטקסטיל "מיסר", בעיר הממוקמת צפונית לקהיר בדלתא של הנילוס, מועסקים יותר מעשרים אלף עובדים ובתוכם גם קבוצה גדולה המונה אלפי נשים. מדובר במפעל הגדול ביותר שבבעלות המדינה. בסוף שנת 2006 התקיימו במפעל בחירות לנציגי האיגוד המקצועי השייך למפלגת השלטון, כפי שרווח ביחס לכל דבר במצרים של התקופה.
במקביל לזיופי הבחירות השגורים ומחיקת נציגי העובדים האותנטיים מרשימת המועמדים על-ידי האיגוד הצהובETUF , קיבלו העובדים במשכורת, בראשית דצמבר 2006, בונוסים של 100 לירות מצריות במקום ה-200 שהובטחו להם על-ידי הממשלה. העלבון שספגו מהפרת ההבטחה מצד ההנהלה והממשלה היה גדול מההפסד הכספי. לפי תיאורו של ג'ואל ביינין, במאמר משנת 2009 שראה אור בקובץ המאמרים שבישר את המהפכה: מצרים – רגע של שינוי (6), מילא אירוע זה תפקיד מפתח עבור נשים עובדות שהוכיחו אומץ ומנהיגות יוצאי-דופן. ודאד דאמרדש, בת 45, פועלת ואם לארבעה ילדים, היא גיבורת שביתה זו והוכתרה על ידי הוושינגטון פוסט כמי שהציתה את המהפכה נגד מובארכ (7):
"דאמרדש אינה יכולה להסביר מה היו המניעים שדחפו אותה למלא תפקיד מנהיג בשביתה (של דצמבר 2006) שהיתה המבוא למהפכה. אולי היה זה מחירו של בשר העוף, או השכר הבסיסי שלא עלה מזה שנים ותחושה בוערת של אי-צדק ועלבון מפני שהבונוס המובטח לא שולם במלואו." לדברי הוושינגטון פוסט, היה זה בעלה שעודד אותה במילים אלה: אלוהים נתן לך את הכוח להנהיג ואת תעשי זאת. דאמרדש מודה בפני הכתבת שמצאה בעצמה כוחות שלא היתה מודעת להם. היא הדפיסה פלאיירים והתווכחה עם עובדים מהססים מחשש שיישלחו לכלא. לבסוף, הכריזו הנשים על שביתה. דאמרדש הנהיגה את אלפי הנשים בבוקר של ה-7 בדצמבר. הן יצאו מבניין המפעל, הפסיקו את הייצור וראו דרך החלונות את הגברים שהמשיכו לעבוד שחששו מפני עונש ודיכוי. "ראינו שהם פוחדים", אומרת דאמרדש כשהיא משחזרת את הרגע בו החלה לצעוק לעברם – "תתביישו, אנחנו הנשים יוצאות לשביתה ומה אתכם?" הלחץ שהפעילה פעל את פעולתו והגברים יצאו בעקבות הנשים. שלושה ימי שביתה הכניעו את ההנהלה והממשלה והבונוס שולם במלואו.
הישג קטן זה של עובדי מפעל מיסר שבמחלה אלכוברא פעל כאש בשדה קוצים. בכל רחבי מצרים נוצר אפקט דומינו. הפועלים הרגישו שהממשלה פוחדת מהם. שביתות חוזרות באותו מפעל ובמפעלים אחרים הביאו להישגים משמעותיים. תושבי שכונות עוני, שמצאו מים מזוהמים בברזים שלהם, יצאו לצעוד ברחובות קהיר. הרחבה הפרוסה לפני בניין מג'לס אלשעב הפכה בשנים האחרונות לזירת הפגנות קבועה. מה שמנע רון חולדאי בשדרות רוטשילד, באמצעות דיכוי אלים מידי שוטרים ופקחים ביוני 2012, נאלץ מובארכ לקבל בליבה של הבירה המצרית בשנים שקדמו למהפכה. לפי סטטיסטיקה שערך מרכז האדמות לזכויות האדם עלה מספר השביתות מ-222
כתיבת תגובה