השטח השוצף קולות של מחאה חברתית-פוליטית הצטרף לתחושת אי-אמון חריפה כלפי הבחירות הכלליות למג'לס אלשעב (הפרלמנט), שהתרחשו בדצמבר 2010 והתאפיינו בזיופים רבים, אך נזקק לזיק בדמות נפילת הדיקטטור בטוניסיה, בראשית ינואר 2011. למעשה, הכל כבר היה מוכן למהפכה.
הצבא, האחים המוסלמים והליברלים דוחקים את הפועלים לשוליים
הפלת מובארכ, שהושגה לאחר 18 יום של הפגנות רחוב אדירות, יצרה שינוי דרמטי והעצימה את הרחוב. אלא שהתערבותו המהירה של הצבא, שכאמור, הסתייג אף הוא מכוונת הנשיא למנות את בנו ג'מאל ליורשו, הגבילה את מימדי המהפכה. האינטרסים הסותרים שקיבלו ביטוי בקואליציה של המהפכה, התעמעמו, ומאז כל אחד מן הגורמים שתמך במהפכה, ובכלל זה גם הצבא, מתיימר לייצג את האינטרסים "האמיתיים" של המהפכה.
כך קרה שכעבור שלושה ימים בלבד מיום הפלת מובארכ, הודיעה המועצה הצבאית העליונה על צו ממשלתי מס' 34 שקבע קנס כספי על כל הפרעה של הסדר הציבורי, כולל שביתות בסקטור הציבורי. הנימוק שהוצג לשם הצדקת הצו, אשר הפך באחת את שביתות והפגנות הפועלים לעבירה על החוק, היה שהמהפכה המצרית הנה מהפכה דמוקרטית וכי תביעותיהם הכלכליות של הפועלים הנן בגדר סטייה מהבעיה המרכזית ולפיכך יש להשהותן.
בהקשר זה יש לציין, כי נפילת מובארכ לא הביאה עימה שינוי אוטומטי במנגנוני השלטון או השליטה במוסדות ציבור. בכל מפעל, משרד ממשלתי, בית-חולים, חברה או מוסד, הוצב בתקופת מובארכ נאמן של מפלגת השלטון שקבע את שלטונו בכוח האיום, הדיכוי והשוחד. אנשים אלה המשיכו לפעול במרכזי הכוח גם לאחר נפילת מובארכ. לכן, טבעית תביעת הפועלים לפטר מנהלים מושחתים אשר דיכאו והענישו אותם ובלעדיה אין משמעות למהפכה.
ההפרדה בין התביעות לדמוקרטיה ובין תביעות הפועלים לצדק חברתי הנה הפרדה מלאכותית. במאמר חשוב שכתב האשם סלאם במגזין מידל איסט ריפורט (8) בקייץ 2011, הוא מצביע על האבסורד שבטענה לפיה מאבקי הפועלים אינם אלא בבחינת מחאה כיתתית (אחתיג'אג'את פיאוויה). לפי הכותב, יש לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבהם מועסקים רוב העובדים במצרים (כוח העבודה כולל 27 מליון עובדים). לפי הערכתו, כ-3 מיליון מועסקים במשרות זמניות וללא כל יציבות. מיליונים רבים מועסקים בשוק השחור ללא הסדר כלשהוא. עובדים רבים, כולל המגזר הציבורי, משתכרים שכר נמוך ביותר שאינו מאפשר להם לעמוד בתשלומים. תביעות הפועלים, אם כן, היו מרכזיות ביצירת הדינמיקה של המהפכה ואין לדרוש מהם לוותר עליהן דווקא כשהם מרגישים את עוצמתם המתגברת.
ראוי לציין כי למרות ההודעה על הוצאת השביתות וההפגנות אל מחוץ לחוק, תוך איום במעצר וכליאה, המשיכה, ללא הפסק, תנועת השביתות וההפגנות של הפועלים מפברואר 2011. פאטמה רמדאן, מנהיגה מרכזית של האיגודים העצמאיים, סיפרה בראיון שנעשה עימה כי להערכתה, הסיבה לפעולות הזריזות שנקט הצבא נגד הפועלים לא נבעה מחולשתם של הפועלים, אלא דווקא מחששם של האליטה והצבא מפני כוחם (9).
המאבק על עצמאות האיגודים המקצועיים
הכלי העיקרי במאבק הפועלים המצרים, שבאמצעותו העלו את תביעותיהם לסדר היום, הם האיגודים המקצועיים. אלא שבהקשר הזה עמדה התנועה הפועלית בפני קושי ארגוני וחוקי גדול.
כתיבת תגובה