על האינטרסים העתידיים ולא על האינטרסים הצרים והמידיים שלו.
כמו כן, ראינו צורך בהחזרת ההפגנות לרחוב, כשם שהתקיימו בקיץ שעבר, משום שבהן טמון איום משמעותי על הממשלה. לפיכך, התעקשנו על הטבעת מסר ברור, אחיד ופשרני. לא התעקשנו הפעם על הקריאה החד-משמעית להפלת הממשלה, משום שהתנועה כבר לא היתה ברחוב ועיקר המאמץ נסוב על השבתה לרחובות, מתוך האמונה שעצם נוכחותה ברחוב תהווה איום על קואליציית 94 החכי"ם. מכיוון שאין אופוזיציה בכנסת, הופך הרחוב לאופוזיציה. כך גדלה האפשרות לרדיקליזציה, שהרי הציבור אינו מקבל מהממשלה את מה שביקש וזו אף מגדילה לעשות ומחשקת עצמה במפלגות נוספות ובכך יוצרת גוש מונוליטי המונע שינוי פנימי בכנסת. הויכוח על-אודות הסוגיות הללו התנהל עם גורמים רבים שאינם חברים במפלגות פוליטיות, שאינם נוקטים עמדה פומבית ברורה ביחס לשאלה – ימין או שמאל, אך כן מזוהים עם תפיסת ישראל כמדינת לאום, או עם תפיסת העולם של תנועת המחאה הספרדית אשר דוחה במפגיע את הפוליטיקה.
לאור הויכוחים הללו החלטנו לנסות לאחד את חלקיה השונים של תנועת המחאה. יצאנו בקריאה פומבית וזימנו בשיתוף עם בית-העם פגישות עבודה אשר הניבו את קואליציית ה-2 ביוני. תוך כדי ויכוחים פרסונאליים, פוליטיים ועקרוניים, הובלנו את הקואליציה בדרכי חתחתים אל יום ההפגנה, תוך שמירה על שלמותה ומתוך התעקשות שלא להחרים אף משתתף. אולם התביעה להטיל צנזורה על הנאומים, בחסות תנועת דרור ישראל, יצרה קונפליקט. מנימוקים לא ענייניים סרבו המארגנים להעלות את הנציגה שלנו לבמה וכך פורקה הקואליציה בהפגנה שהיתה יריית פתיחה מתוכננת לקיץ. בעקבות זאת, בחרנו לחפש לנו שותפים חדשים למאבק, אבל סרטון וידאו בן חמש דקות שצולם בתום ההפגנה ובו נואמת אסמא אגברייה-זחאלקה בספונטניות וכעס, הביע בדיוק רב את מסריה של דעם כלפי תנועת המחאה ואפשרויותיה בישראל, הופץ ברשת וזכה ל-17,000 צפיות שהניבו קשרים חדשים ותמיכה של ציבור רחב יחסית לרעיונות המובעים בו. באותה עת הוזמנו לשתף פעולה עם דפני ליף שהחליטה לחזור לזירה.
שלושה שבועות לאחר מכן, כשליף הביאה אוהל לרוטשילד, חזרה המחאה לרחוב. כמאה פעילים ליוו אותה, במה שהיה אמור להיות ניסיון מנומנם להחזיר את קיץ 2011 הבלתי נשכח. עימות אגרסיבי של המשטרה עם פעילים ומעצרה האלים של ליף, הופצו באמצעי התקשורת וכך שבה המחאה לסדר היום. למחרת עלתה יוזמת פייסבוק של אנשי 14J שבעקבותיה הגיעו אלפים רבים לרוטשילד וביחד צעדו כולם אל אבן-גבירול. כוחו של ההמון הזועם ביטא את דחיית מדיניותה של הממשלה – החל מיוקר המחייה, עבור דרך הגזענות כלפי זרים וערבים וכלה בכיבוש. סוף השבוע הסוער בתל אביב יצר דעת-קהל אוהדת כלפי המחאה, בעיקר בגלל השתלחות המשטרה באנשי המחאה.
סיכום: היכן הפוליטיקה/ הפועלים/ הערבים/ הכיבוש?
הטענות הגורסות "זה לא פוליטי, זה חברתי" או "מה הטעם להפיל את הממשלה אם מי שיבוא במקומה לא יוביל לשינוי", חושפות את החולשה הגדולה של תנועת המחאה בישראל כמו גם את זו של תנועות המחאה ברחבי העולם. כאשר מיגל קטאניה, דוקטורנט לפיסיקה,
כתיבת תגובה