הנושאת על גבה עול של תקציב ביטחון מנופח, שתכליתו להצדיק את הכיבוש ואת מלחמותיה. מסיבות אלה נטלנו חלק במאהל רוטשילד, הקמנו את מאהל נצרת וקראנו להפלת הממשלה, קריאה שלא התקבלה אצל מנהיגי המאבק.
בתום הקיץ עלה בידי הממשלה, שכיבתה את השריפה בכרמל, תחת ביקורת ציבורית חריפה, לכבות גם את השריפה הזו באמצעות וועדת טרכטנברג וחוסר ניסיונה של התנועה בתרגום דרישותיה להישגים. האי-בשלות הפוליטית הובילה למשגים של הנהגת המחאה. הסיסמא – "העם דורש צדק חברתי" לא תורגמה לתביעה להפלת הממשלה, נהפוך הוא – הציפייה מן הממשלה לעבוד בשביל המוחים, אך חיזקה את יציבותה והובילוה להקים וועדת שרים ואת וועדת טרכטנברג. המסר המרכזי וההתמקדות בו, היינו – הממשלה אחראית למחדל החברתי ועל כן יש לפרקה, התמוסס. הציבור שביקש להזדהות עם רעיון אחד וברור לא זכה לשמוע מסר חד-משמעי, כך שבתווך שבין פירוק האוהלים על ידי ההנהגה עצמה ובין הסכסוכים הפנימיים בקרבה, מצא לעצמו יציבות בתוך הסטטוס-קוו עד שוויתר לבסוף על המחאה.
כארגון מהפכני, תנועת המחאה מהווה עבורינו שדה פעולה משמעותי. השנה הצבנו לעצמינו שתי משימות הנוגעות לתנועת המחאה בישראל: שילוב החברה הערבית במאבק והחזרת תנועת המחאה לרחוב. משימות אלה מקורן בידיעה כי לא ניתן להתמודד עם שאלת הצדק החברתי ללא מעורבותם של הערבים בישראל, ללא פתרון בעיית הכיבוש וללא זיקה עקרונית למזרח-התיכון כולו ולמהפכות המתחוללות בו. עם זאת, לא מן האפשר לקיים כל זאת מבלי שתתקיים בפועל תנועת מחאה.
החורף הישראלי העמיד במבחן את הנחישות והניסיון הפוליטי הדל של הפעילים בכל הנוגע להתמודדות עם התדלדלות השורות ודבקות הציבור בסטטוס-קוו שנגדו נאבקת התנועה. כוחה הדינמי של המחאה הקים מהריסות מאהל-רוטשילד את בית-העם, סקווט באישור הבעלים, כשדה פעולה מרכזי אליו נוקזו כל פעולות המחאה של רוטשילד וכיו"ב. בית-העם מהווה מקום מפגש פתוח לפעילויות ששותפים להן יהודים וערבים, ארגונים שונים ויוזמות אינספור. הוא משמש כאינקובטור לשימור אנרגיית החום והתסיסה החברתית וממנו יצאו הפגנות שונות עד ל-23 ביוני 2012, עת שבה דפני ליף והציבה אוהל ברוטשילד ובכך החייתה מחדש את המחאה.
בית-העם הווה עבורינו אכסניה מושלמת, שכן היה פתוח לשיתוף של ערבים ויהודים ולא הסתייג משאלות פוליטיות הנוגעות לכיבוש. בשיתוף פעולה עם בית-העם הצעדנו את הפגנת ה-29 באוקטובר של פועלות החקלאות, הקמנו את קואליציית יום-האישה הבינלאומי ולקחנו חלק מרכזי בקואליציית האחד במאי. לקראת סוף החורף נערכו בבית-העם מפגשי חידוד מסרים ובמרכזם השאלה – כיצד להחזיר את הציבור לרחובות? במפגשים הללו השתתפו מאות אנשים שהביעו עמדות שונות. כמפלגה פוליטית מנוסה, המפעילה ארגון שטח מרושת בפריפריה ובין הכפרים הערביים, סייענו לקידום שובה של המחאה לרחוב. דיברנו בכינוסים והוזמנו לפורומים שונים של קידום המאבק תוך כדי ויכוח.
עמדתנו בויכוח גרסה כי יש לראות ברוטשילד את מרכז המאבק ולא את הפריפריה חסרת הכוח הפוליטי והכלכלי. ההשפעה, כך טענו, צריכה להוסיף ולבוא מהמעמד הבינוני. המעמד הבינוני
כתיבת תגובה