הנתיב למדינה פלסטינית חסום

החלטת מועצת הביטחון, שאימצה את תכנית 20 הנקודות של טראמפ והעניקה מנדט לכוח מייצב בעזה, קבעה שלאחר שהרשות הפלסטינית תבצע רפורמות ושיקום עזה יתקדם, "התנאים עשויים להיות בשלים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה". עצם ההתייחסות ל"מדינה פלסטינית" עוררה בהלה פוליטית בישראל, ונתניהו הופיע בפתח ישיבת הממשלה השבועית והבהיר באופן חד: "לא תקום מדינה פלסטינית". הוא אף הסתודד עם שריו הימנים כדי לשכנע אותם שאין לאמירה זו כל ערך, שכן "התנאים" המופיעים במסמך אינם ניתנים למימוש.

גם חמאס שלל את ההחלטה בטענה שהיא מוטה לטובת ישראל, אינה עומדת בסף הדרישות והזכויות של העם הפלסטיני, וכופה מנדט בינלאומי על רצועת עזה. הסירוב של חמאס מאשש את הסברה שלא מדובר במדינה פלסטינית ולא בתכנית שניתן לממש – זהו מס שפתיים בלבד. הרשות הפלסטינית, או כפי שהיא מכנה את עצמה "מדינת פלסטין", בירכה על ההחלטה וטענה כי זו "מקבעת את הפסקת האש, מבטיחה את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו העצמאית".

למרות שלילתו המוחלטת את רעיון המדינה הפלסטינית, גם נתניהו, מצידו, פרסם הודעת תמיכה באנגלית בהחלטה והלל את טראמפ על מנהיגותו. ואכן, אפשר לראות ש"הנתיב האמין להגדרה עצמית" מעורר ציפיות רבות. אולם אלו מתווספות לציפיות שיצר הסכם אוסלו ב־1993, שלווה בהצהרות וטקסים למכביר, כולל טקס פרס נובל לשלום. לאחר 30 שנים בדיוק קבלנו את טבח  ה-7 באוקטובר.

נוסח ההחלטה עצמו מראה עד כמה המצב עגום, ועד כמה התנאים שמדובר בהם מנותקים מהמציאות. ההחלטה מאפשרת לנו להסיק שתי מסקנות ברורות: האחת, העם הפלסטיני נעדר הנהגה כשירה להקים או לנהל מדינה עצמאית, והשנייה, שמדינות העולם, ש- 142 מהן הכירו במדינת פלסטין בכינוס האחרון של העצרת הכללית של האו"ם, מבינות היטב שעצם הצבת הרפורמה ברשות הפלסטינית כתנאי למימוש אותה הכרה, נובעת מכך שהשלטון הפלסטיני כפי שהוא מתנהל היום הוא רקוב מן היסוד. הוא מושחת, דיקטטורי, סולד מדמוקרטיה, נשען על מנגנוני ביטחון הקשורים ישירות לארגון הפת"ח, ולפיכך נטול כל תמיכה ציבורית.

לדרוש מהרשות הפלסטינית רפורמה כמוה כלדרוש רפורמה במשטר האיראני, המצרי או הסעודי – זה פשוט לא יקרה. התכונות הפסולות והבזויות הללו הן חלק מה־DNA  של רוב המשטרים הערביים. ובאשר לעזה? זוהי תשתית טרור אחת גדולה, הן מעל האדמה והן מתחתיה. לכן השלטון הרצחני שלה מתבקש למסור את נשקו ולפנות את מקומו לוועדה של טכנוקרטים עזתים, שאמורים להתחיל במלאכת השיקום במימון מדינות המפרץ.

כל המבנה המסובך הזה, שספק אם ניתן לממשו, נובע מהמדיניות הישראלית, או ליתר דיוק מהעדרה. קיומם של חמאס בעזה והרשות הפלסטינית בגדה המערבית הוא תוצאה של מדיניות ישראלית רבת שנים. כדי לבדל את הרצועה מהגדה המערבית ולמנוע אפשרות להקמת מדינה פלסטינית מאוחדת,  חמאס בעזה הפך ל"נכס" עבור ישראל. הוא הלך והתעצם במימון קטרי ותחת עיניה הפקוחות של ישראל, עד שה־7 באוקטובר הפך את הנכס לחלום בלהות המטלטל את החברה הישראלית עד עצם היום הזה. גם הרשות הפלסטינית, החוסה תחת השב"כ, מהווה נכס, משום שהיא פוטרת את ישראל מלקיחת אחריות מנהלית וכלכלית על ניהול החיים האזרחיים של הפלסטינים.

המדיניות העקבית של הממסד המדיני ־ בטחוני בישראל המבקש להיות פטור מדאגה לצרכי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובעזה, נתמך על ידי כל המפלגות בכנסת. לכן החלטת מועצת הביטחון מבקשת למלא את החלל השלטוני במקרה שחמאס אכן ייוותר על השלטון וכל זאת באמצעות ניסוחים מסורבלים, כולל הבטחה ל"נתיב" למדינה פלסטינית. אולם, כאמור, חמאס כבר הודיע כי הוא דוחה את ההחלטה, ומצרף אותה לאחת מני רבות שנזרקו לפח האשפה של האו"ם מאז החלטה 242 ב־1967.

וזה עוד לא הכל. אמנם החלטת מועצת הביטחון אינה סוללת את הדרך למדינה פלסטינית, אך היא בהחלט סוללת את הדרך לברית אסטרטגית בין סעודיה לבין ארה"ב. ההחלטה מבטאת את האינטרס הסעודי, עטוף בתכניתו של טראמפ ובהסכמה ישראלית. חוסר הנכונות של ישראל להתמודד עם השלכות המלחמה בעזה ולקחת אחריות על שיקומה, אילץ אותה לקבל את האופציה הסעודית.

משום כך, התוצאה הממשית היחידה של החלטת מועצת הביטחון היא מכירת מטוסי F-35 לסעודיה, מה שהופך אותה לבעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, במקביל לשותפות האסטרטגית עם ישראל. יתר על כן, לא רק סעודיה, הנחשבת בישראל למדינה סונית מתונה,  זוכה לברית אסטרטגית, אלא גם המממנת ותומכת הטרור קטר נהנית מהגנתו של טראמפ. מוחמד בן סלמאן, השואף למעמד של מנהיג העולם הערבי, מחוייב להתעקש על הדרישה למדינה פלסטינית כדי להזים כל טענה אפשרית שסעודיה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל על גב הפלסטינים, כפי שקרה בהסכמי אברהם.

כך שינה ה-7 באוקטובר את המפה הגיאו־פוליטית באזור. אמנם נתניהו מתפאר בכך שהוא האיש ששינה את פני המזרח התיכון כאשר הביס את הציר האיראני, אך אין לו שום תכנית שתאפשר לו לקצור את פירות הניצחון. עבור ממשלת ישראל, הכרה במדינה פלסטינית מהווה "פרס לטרור" והישג לחמאס.

לפיכך ממשלת ישראל גורסת שאם הנורמליזציה עם סעודיה כרוכה בהקמת מדינה פלסטינית, ישראל מוותרת על הנורמליזציה. לעומתה, העמדה הסעודית הפוכה ב־180 מעלות: בעיני סעודיה, העובדה שמדינות המפרץ הזניחו את השאלה הפלסטינית לטובת שלום עם ישראל היא זו שפתחה את הדלת לאיראן ולבעלות בריתה, שהוקיעו את הבגידה ופתחו במתקפת ה-7 באוקטובר.

המלחמה בעזה לא רק שהביאה לבידודה הבינלאומי של ישראל, אלא גם קוממה את ההמונים הערבים נגד משטריהם, דבר שמתבטא בחוסר יציבות פוליטי המסכן את שלומם. החלטת מועצת הביטחון מנסה לפשר בין שתי העמדות: היא כביכול נותנת לסעודים נתיב למדינה פלסטינית, ולישראלים נתיב לסילוק חמאס מעזה.

היכן מוצא את עצמו טראמפ בתוך כל הכאוס באזור? טראמפ, כידוע הוא טראמפ, והוא דואג רק לטראמפ. המדינה הפלסטינית מעניינת אותו כמו השלג דאשתקד, כמו כן לא ברור מה יקרה בעזה – לפני חודשים ספורים הוא אמר שיש לרוקן אותה מתושביה, והיום הוא עומד בראש "מועצת השלום" לשיקומה. מה שברור הוא שהעושר העצום של מדינות המפרץ, הארמונות המפוארים ואסלות הזהב, קורצים לו יותר מכל דבר אחר.

לכן טראמפ שואף "לרבע את המעגל": מצד אחד הוא מבקש להתערב במערכת המשפט הישראלי כדי להיטיב עם חברו נתניהו ולבקש עבורו חנינה. מאידך, עבור הידידות הזאת הוא לא מוכן לוותר על הידידות עם הנשיא הטורקי ארדואן, או עם הנסיך הקטרי תמים. ובנוסף, רק לאחרונה רכש לעצמו טראמפ ידיד חדש, הרי הוא נשיא סוריה, שעד לא מזמן היה מבוקש על-ידי הרשויות בארה"ב כמנהיג טרור של אל-קאעדה. אפילו מנהיג חמאס, ח'ליל אל-חיה, זכה לניחומים מנציג טראמפ, סטיב וויטקוף, בעקבות מות בנו בהתקפה ישראלית בדוחה.

במצב שהמדיניות האמריקאית נעדרת כל עיקרון – מוסרי, אידאולוגי, פוליטי או אחר – אין מה לצפות מתוכנית 20 הנקודות של טראמפ. מכירת המטוסים המתקדמים לסעודיה, חימום היחסים עם מנהיג סוריה, היחס החם לתומכי חמאס כמו ארדואן והשייח' תמים הקטרי – כל אלה יוצרים באזור כאוס במקום פתרון.

ממשלת ישראל הקיצונית תלויה לחלוטין בטראמפ. אין לה בני ברית באזור או בעולם, אין לה כל תכנית מדינית, והיא נלחמת בחירוף נפש נגד המוסדות הדמוקרטיים בישראל. מטרתה היחידה היא לשרוד ולנסות לסכל את משפטו של נתניהו. אבל המצב מורכב. אמנם נכון שהחלטת מועצת הביטחון לא תקים מדינה פלסטינית, לא היום ולא בעתיד הנראה לעין, לעומת זאת, כן בטוח שגם ההזיות המשיחיות של הימין והממשלה כולה הגיעו למבוי סתום. טראמפ, תקוותם היחידה, שלל מכל וכל את האפשרות שיוכלו לספח את השטחים הכבושים לישראל. "די כבר, הוא קבע – enough is enough", ובזה הוא צדק. נמאס מהמלחמות, מהשתוללות נערי הגבעות, מהפגיעה בדמוקרטיה, ומהרטוריקה הגזענית והפשיסטית.

הגיע הזמן לסלק את הממשלה הרעה הזאת, ובו בזמן לחשוב על עתידנו ועל עתיד יחסינו עם העם הפלסטיני. העובדה שמדינה פלסטינית לא תקום אינה אומרת שניתן להמשיך למנוע מחמישה מיליון פלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות. התנאי ההכרחי להתחיל לחשוב על העתיד הוא לשנות את ההווה: על ממשלת המחדל של ה- 7 באוקטובר להסתלק מן הזירה.