ההפגנה האזרחית של ערבים ויהודים בתל אביב מסמנת כוון חדש  

בכיכר הבימה בתל אביב התקיימה בשבת, 31.1, הפגנה מסוג אחר. עשרות אלפי ערבים ויהודים צעדו ביחד, ועמדו נחושים להאבק ביחד נגד ממשלת ההרס והגזענות.

עשרות אלפי המשתתפים בהפגנה נגד האלימות והרצח בחברה הערבית ונגד הכשלון של ממשלת נתניהו-בן גביר למנוע אותו, הוכיחו לעצמם ולעולם, שיש בישראל קהל עצום של יהודים וערבים ששואפים לחיים משותפים בחברה דמוקרטית ושפויה.

המפגש עם המוני המפגינות והמפגינים, ערבים ויהודים, והשיחות שניהלתי עם אחדים מהם, הראו  שמדובר בהפגנה מסוג חדש. כולם ללא יוצא מן הכלל שמחו לחלוק איתי את מחשבותיהם והרגשתם.

חרדה קיומית הוציאה עשרות אלפים מהבתים לכיכר בתל אביב

הם הגיעו מהישובים הערבים בגליל, במשולש ובנגב, נשים צעירות ומבוגרות, צעירים ובני נוער שניכר בהם שמעולם לא הפגינו בתל אביב, ואולי בשום מקום אחר, ובוודאי שלא צעדו שכם אל שכם עם מפגינים יהודים. עם תמונות של קורבנות האלימות בחברה הערבית ועם סיסמאות שבכולן כיכבה המילה "די" كفي בערבית, הם ביטאו את הכאב והדאגה ובעיקר את המחוייבות שלהם לא לשתוק עוד.

הסיבות להפגנה דוווקא בתל אביב היו קודם כל המצב הבלתי נסבל של רצח ואלימות ברחובות שהפך את חיי האזרחים הערבים לגיהנום. אבל נוספה לזה התנפצות האשליה שניתן לחיות בניתוק ובהתעלמות ממוסדות המדינה ומהחברה הישראלית והרצון העז להשפיע על המהלכים הפוליטיים בישראל.

הכוח שהוציא ציבור גדול כזה מהבית, מיאוש וחוסר אונים, היה ללא ספק התחושה שהגיעו מים עד נפש. החברה הערבית חיה בשנים האחרונות במצב של חרדה קיומית יומיומית. האם הילד שיצא מהבית יחזור בשלום, האם האשה שהלכה לקניות לא תפגע מכדור טועה, האם נסיעה משפחתית לא תגמר באסון רק בגלל שהרכב שלה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ירי ללא אבחנה ברחובות הכפרים והערים הערביות הפך את חייהם של התושבים לגיהנום. 252 קורבנות אלימות בשנת 2025 ו-24 קורבנות רק בחודש הראשון של שנת 2026, מראים, שכל אזרח ערבי עלול להיות הקורבן הבא.

לא רק המצב הבלתי נסבל בו חיים האזרחים הערבים הביא להפגנה המיוחדת בתל אביב. מעל לכל היא היתה ביטוי להתנפצות האשליה שניתן לחיות בניתוק ובהתעלמות ממוסדות המדינה ומהחברה הישראלית. כמו שכתב העיתונאי נחום ברנע בעקבות ההפגנה "האיום על החיים כל כך גדול, האחריות של הממשלה כל כך ברורה וזועקת, שאי-אפשר להמשיך יותר בפוליטיקה של פעם. העיניים שבעבר היו נשואות לרמאללה נשואות עכשיו לירושלים. הכל ממוקד בסוגיה אחת, במצוקה אחת." (ידיעות אחרונות 2.2).

השתתפות המונית של אזרחים ערבים ויהודים

להערכתי השתתפו בהפגנה מספר שווה של ערבים ויהודים. הרצון והנכונות של ציבור ערבי הולך וגדל, ליצור קשר ושותפות עם החברה הישראלית-היהודית, זכו למענה הולם בהצטרפותם של אלפי אזרחים יהודים להפגנה. האווירה היתה חברית וסולידרית, וניכר היה שכל צד מחפש את הדרך ללבו של הצד השני.

ח'יתאם אבו פנה (אום פיראס), שבנה הבכור, נרצח לפני כמה חודשים בשעה שעבד במוסך המשפחתי, זעקה מעל הבמה את הכאב הנורא של אם שכולה. היא תיארה כיצד היכה הרצח של בנה, שרק לא מזמן נולד בנו ראשון, בה ובמשפחתה וכמעט מוטט אותה, וקראה לציבור לא להכנע לפחד.

פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, קרא לאיחוד כוחות של מפלגות האופוזיציה היהודיות והערביות, להפלת ממשלת הימין הגזענית והכושלת.

גם תושב סכנין שמחאתו הולידה את ההפגנה הגדולה שבוע קודם, עלי זבידאת, נשא דברים בנוסף לראש ועדת המעקב ג'מאל זחאלקה, ראשי העיריות של רהט ומגאר וכן השחקנית הותיקה רבקה מיכאלי.

מגמות חדשות שאפשרו את השינוי

שתי מגמות חדשות אפשרו את ההפגנה ואת המפגש הכל כך יחודי בכיכר הבימה. בציבור הערבי בלט הרצון להגיע לשותפות אמיתית והבנה עם הציבור היהודי. ההפגנה שמה קץ לשנים של הסתגרות, התרחקות של האזרחים הערבים, סירוב "לשתף פעולה" או אפילו לדבר בעברית, מחשש ל"ישראליזציה" ואיבוד הזהות הלאומית הערבית. מגמה זו שלטה בשיח הערבי מאז אינתיפאדת 2000, והתעצמה אחרי השבעה באוקטובר, כאשר החברה הישראלית כולה הואשמה על ידי חלק מנציגי הציבור הערבי באחריות לרצח עם בעזה.

שתי מגמות חדשות אפשרו את ההפגנה היחודית הזו: בציבור הערבי היה כאן התנערות משנים של הסתגרות וסירוב להכיר במציאות או אפילו לדבר בעברית, מחשש שיסמנו אותך כמי שנותן יד ל"ישראליזציה". בציבור הליברלי היהודי ששנים היה רחוק מהחברה הערבית, מחלחלת חרדה מהטרלול והכאוס של ממשלת נתניהו ונוצרה פתיחות שלא היתה בעבר לשותפות עם החברה הערבית והבנה שרק יחד אפשר להביס את הימין הקיצוני.

הציבור היהודי הליברלי מצד שני, נמצא במצוקה קשה נוכח הטרוף של ממשלת נתניהו והתחזקות המגמות הפשיסטיות והאנטי דמוקרטיות במדינה. המסר שהביאו איתם המשתתפים היהודים היה פתיחות ונכונות לשותפות עם החברה הערבית והמפלגות הערביות במאבק להפלת הממשלה.

הכיכר הזו, כיכר הבימה בתל אביב, שבשלוש השנים האחרונות היתה הבית של תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית וממשלת נתניהו, פתחה את שערי "היכל הדמוקרטיה" וקבלה באהבה את המצטרפים החדשים שהגיעו מהישובים הערבים.

הביקורת שנשמעה לא אחת על תנועת המחאה, שלא נתנה מספיק מקום לדוברים ערבים, קיבלה מענה ראוי, כאשר על הבמה הופיעו בזה אחר זה נשים וגברים, יותר ממחציתם נשאו דברים בערבית. לכולם היה נוח עם הדו לשוניות הזו, שמסמלת יותר מכל את הכיוון שאליו צריכה לחתור ישראל העתידית – כמדינה דמוקרטית, שיוויונית ושוחרת שלום.

לתרגם את הכוח האזרחי בזירה הפוליטית

ההפגנה העוצמתית הזו, מעלה את השאלה איך מתרגמים את הכוח המוסרי והאזרחי שלה לשינוי בשטח. ברור לכל שללא יצירת כוח פוליטי שיוכל להביס את קואליציית הכאוס והגזענות של נתניהו לא יהיה שינוי. אי אפשר היה שלא להבחין שבין הדוברים בהפגנה בשבת, היו יותר מדי עסקנים, ראשי עיריות ופוליטיקאים – שלא ביטאו את הרוח החדשה שרחפה מעל הציבור בכיכר.

יוצא דופן בהנהגת הציבור הערבי הוא ח"כ מנסור עבאס, שמזה מספר חודשים מקדם את הקריאה לשיתוף פעולה בין מפלגות האופוזיציה הציוניות ובין מפלגת רע"מ. ח"כ עבאס מושיט ידו ללפיד, בנט ואיזנקוט, ומציע להם לבנות חזית אזרחית משותפת של יהודים וערבים, כדי להבטיח את הפלת ממשלת נתניהו בבחירות הקרובות. בדבריו מדגיש עבאס שהמשימה של הערבים והיהודים כעת, אינה למחות על המצב אלא לנקוט בצעדים ממשיים כדי לשנותו.

למרבה הצער קריאה זו של ח"כ עבאס, נתקלת בהתנגדות הן מצד מפלגות האופוזיציה הראשיות והן בקרב החברה הערבית. בנט ולפיד מסבירים שהחברה הישראלית אינה בשלה לקואליציה ממשלתית שתסתמך על קולות ערבים. טענה זו נשענת על העובדה הכואבת, שמאז ה-7 באוקטובר, הרוב הגדול של נציגי הציבור הערבי, כולל מנהיגי בל"ד וחד"ש, לא היו שותפים בשום רגע לחרדה ולטראומה שעברה החברה הישראלית, ולא גילו כל סולידריות עמה, בשעה שהיא נלחמה על עצם קיומה נוכח מתקפה משולבת מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן.

האתגר הגדול כעת הוא לתרגם את הרוח המיוחדת של ההפגנה לכוח פוליטי אפקטיבי שיביא להפלת הממשלה. כדי שזה יקרה חייבות מפלגות האופוזיציה להענות לקריאתו של מנסור עבאס. דחייתו של עבאס על ידי בנט, איזנקוט ולפיד היא בעצם דחייתה של כל החברה הערבית.

בצד של החברה הערבית יש מי שמגדיר את קריאתו של ח"כ עבאס לשותפות עם החברה הישראלית כסוג של בגידה לאומית. אתר החדשות של מפלגת בל"ד, "ערב 48", פרסם למחרת ההפגנה דווח בו הושמטו, באופן תמוה הדוברים והמפגינים היהודים. כדי להתאים את האירוע לנראטיב "הלאומי הגאה" דווח האתר של בל"ד על מאה אלף מפגינים ערבים שצעדו בתל אביב. הדוברים הערבים הוזכרו בשמם וציטוטים מנאומיהם הופיעו בדווח, בעוד שני הדוברים היהודים, פרופ' ברק מדינה ורבקה מיכאלי פשוט נמחקו.  

המבחן הגדול כעת עומד לפתחן של מפלגות האופוזיציה ובראשן יש עתיד. דחיית ידו המושטת של מנסור עבאס היא בעצם דחייה של החברה הערבית. עשרות אלפי המפגינים והמפגינות הערבים שמילאו את כיכר הבימה בתקווה לשותפות, מראים שלכוון שמסמן עבאס יש תמיכה ציבורית רחבה. עשרות אלפי המפגינים היהודים ביטאו מהצד השני את התחושה שהחברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מישראל, ובת ברית לגיטימית לשותפות אזרחית. הפגנת הבימה ב-31.1 חייבת לשמש כקריאת השכמה לכל מי שרוצה להשיג שינוי. היא מסמנת את הדרך קדימה.