מחדל ה-7 באוקטובר: זו האובססיה הבטחונית של ישראל. לא רק נתניהו

"הדרך לשבעה באוקטובר", מאת אדם רז, הוצאת פרדס ומכון עקבות, 2024. אדם רז עוסק שנים ארוכות בסכסוך הישראלי פלסטיני. במהירות ראויה לציון, הוא הספיק לפרסם ספר חדש, שמהווה ניסיון לסכם […]

"הדרך לשבעה באוקטובר", מאת אדם רז, הוצאת פרדס ומכון עקבות, 2024.

אדם רז עוסק שנים ארוכות בסכסוך הישראלי פלסטיני. במהירות ראויה לציון, הוא הספיק לפרסם ספר חדש, שמהווה ניסיון לסכם את הסיבות שהובילו למחדל של ה-7 באוקטובר, ולאפיין את המלחמה שמנהלת ישראל בעזה. חלקו הראשון של הספר כולל  129 עמודים ממוספרים, עוסק בתפיסה המוטעית של נתניהו, ובראשה המחשבה, שחיזוק חמאס ייתן לישראל יתרון אסטרטגי, וימנע לחצים להסדר מדיני עם הפלסטינים. בחלק זה מוקצה גם מקום נרחב למאמץ של נתניהו למנוע מאירן נשק גרעיני. החלק השני של הספר מתאר את המלחמה  בעזה וההרג וההרס העצום שגרמה שם. בין השאר הוא משווה את ההתקפה על עזה להפצצות של ארה"ב על גרמניה ויפן בשלהי מלחמת העולם השנייה.  

הטיעון של רז בחלק הראשון נכון בעיקרו. הקשר הסימביוטי שנוצר ב-15 השנים האחרונות בין נתניהו וחמאס, שנועד להכשיל כל סיכוי להסדר מדיני בין ישראלים ופלסטינים, הוא בלתי נתפש. אלא שבתיאור כשליו של נתניהו, מתעלם המחבר מכך, שרוב רובו של הממסד הביטחוני היה שותף לתפיסה של העדר פתרון מול הפלסטינים. הקונספציה שהתנפצה ב-7 באוקטובר, לא היתה רק של נתניהו. התפיסה השגויה של "ניהול הסכסוך", שדחתה את ההסדר המדיני לדורות, הייתה נחלתן של כל ממשלות ישראל, כולל  ממשלת השינוי של לפיד ובנט, שהוקמה על בסיס ההתנגדות לנתניהו.

רז טועה לדעתי גם באופן בו הוא מציג את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. לדבריו מדובר בגוף פעיל ואמין שיכול להיות בסיס להסדר מדיני עם ישראל, ורק נבל או פנאט כמו נתניהו לא מבין זאת. האמת מורכבת יותר. הסכם אוסלו, במסגרתו הוקמה הרשות בשליטת פתח, קיבע את העובדה שזו תהיה רשות מושחתת שתפעל "בלי בג"ץ ובלי בצלם". במקום לבצע מה שנדרש כדי להשיג שלום ישראלי פלסטיני סוכם באוסלו על דחיית כל הסוגיות למועד מאוחר יותר. מאז חתימת ההסכם בשנת 1993, הוכיחה הרשות של ערפאת, ואחר כך אבו מאזן, כי אין לה כוונה או יכולת לבנות אומה. פשיטת הרגל הפוליטית והמוסרית שלה גרמה לרוב הציבור הפלסטיני לאבד בה אמון. זה היה הדלק שהזין את התמיכה בחמאס.    

בנוגע לנתניהו, רז מקפיד לפרט את הכשלים שלו: העברת הדולרים לחמאס; הבטחות השווא ש"חמאס מורתע"; ההרס של מערכות הביטחון והממשל בישראל כדי להציל את נפשו, ועוד. אבל מרוב רצון להוכיח את אשמת נתניהו הוא "מזכה" את מתנגדיו, ויוצר תחושה כאילו  הם הציעו דרך חלופית.

כדי להמחיש את העובדה שמה שעומד על הפרק בדיון אינו רק נתניהו והקו הקיצוני שלו אלא האובססיה הבטחונית של ישראל שלא שותפה כל השדרה המרכזית  של הממסד בישראל, כדאי לבחון שני אירועים מכוננים שיש להם השלכה ישירה על המחדל של ה-7 באוקטובר: הראשון, תוכנית ההתנתקות מעזה בשנת 2005, שאפשרה לחמאס לבנות את כוחו; השני, הסכם פירוק הנשק הכימי בסוריה בשנת 2013, שאפשר את ההתעצמות האזורית של אירן וחזבאללה.

תכנית ההתנתקות שהוביל אריאל שרון, בתמיכת המרכז והשמאל בישראל, היתה מהלך מחושב לחיסול כל סיכוי לההסדר עם הפלסטינים. בשעתו פרסם עוזרו הבכיר של שרון, עו"ד דב וייסגלס, את הנימוק המכריע ששכנע את שרון להציע את התוכנית: הרצון להכשיל הסדר מדיני עם הפלסטינים על ידי יצירת פיצול בין עזה לגדה המערבית. המהלך האסטרטגי שבבסיס ההתנתקות תואם לחלוטין את תפיסת נתניהו, והעדר הדיון עליו בספר של רז תמוה ופוגם באמינות הביקורת שלו על נתניהו.

הסכם פירוק הנשק הכימי בסוריה, שנחתם בשנת 2013, בחסות ארה"ב ורוסיה ובתמיכת ישראל הנלהבת, התברר בדיעבד כמתכון לבניית כוחה של אירן באזור. המהפכה העממית שהתעוררה בסוריה, כחלק מהאביב הערבי, יצרה החל משנת 2011 אפשרות להפיל את המשטר הרצחני של אסד. אם זה היה קורה, היתה מושגת תבוסה אסטראטגית לחתירה של המשטר השיעי האירני להגמוניה אזורית. מצב כזה היה מנתק את קו האספקה בין טהראן לחיזבאללה בלבנון, ומנטרל את הכוח האירני בחזית הצפונית של ישראל. באוגוסט 2013, כאשר תקף אסד בעיירה גוטה א-שרקייה בנשק כימי, ורצח 1,400 אזרחים, קבע אובמה שהוא חצה את הקו האדום ויש להפילו. אלא שאז חזר בו הנשיא האמריקאי, ונענה לעצת אחיתופל של פוטין לחתום על הסכם לפירוק המשטר הסורי מנשק כימי.

חשוב לציין שלא רק נתניהו ברך על ההסכם. היה קונצנזוס בצמרת הביטחונית של ישראל סביב התמיכה במהלך האמריקאי. האלוף (במיל.) עמוס ידלין, כתב אז שזה הסכם שיש בו רק מנצחים, ואחת מהן היא ישראל. ידלין, שנחשב היום למתנגד חריף ביותר של נתניהו, היה שותף לתפיסה המקיאווליסטית של נתניהו, שכל עוד "סורים הורגים סורים" ישראל נהנית. בדיעבד ניתן לראות עד כמה הרסני היה הקיבוע של שלטון אסד בסוריה. אסד המוחלש הפך לבן חסות של אירן שמשמרות המהפכה שלה הפכו את סוריה לבסיס קידמי שלהם. הסיוע שזרם לחזבאללה מאז 2013 דרך נמלי התעופה של סוריה, אפשר לארגון לאגור כוח צבאי אדיר ולהתחמש בעשרות אלפי טילים מתקדמים. לוחמי חזבאללה רכשו בסוריה ניסיון צבאי חשוב הודות להשתתפותם בדיכוי המהפכה העממית שם פעלו לצד כח ואגנר הרוסי, והיו שותפים למעשי טבח ברבריים נגד אזרחי סוריה. כל עוד זה נעשה בחומס וחלב העולם כולו, כולל ישראל צפו בשתיקה. ב-7 באוקטובר, התברר שפעילי חמאס התאמנו אצל אותם מדריכים ולמדו שם את הפרקטיקות המזוויעות שהפכו למודוס אופרנדי של הכוחות השייכים לציר האירני.   

בביקורת של העיתונאית קרולינה לנדסמן על הספר (מוסף ספרים של הארץ 19.7) היא תומכת למעשה בתזה העיקרית של רז, לפיה האחריות הבלעדית על המחדל רובצת על כתפיו של נתניהו. יחד עם זאת, היא מותחת עליו ביקורת בנוגע לניתוח שלו, לפיו לנתניהו היה אינטרס אישי באירן גרעינית. גם לדעתי זו תיאוריית קונספירציה שהיא יותר בגדר ספוקלציה שאינה נסמכת על מידע אובייקטיבי.

למרות שאיני שותף לשבחים שחולקת לנדסמן לספר, אני מתחבר מאד לקביעה שלה ביחס לתפקיד ישראל בהכשלת כל מהלך לשלום: "כשנתניהו אומר אין פרטנר הוא מתכוון שלא ייתן שיהיה פרטנר… השאלה היא לא אם יש או אין פרטנר (כעת – א.א.) אלא האם ישראל פועלת כדי לטפח פרטנר, האם היא עצמה שוחרת שלום, האם היא עצמה רוצה לסיים את השליטה על הפלסטינים ולחלק את הארץ בין שני העמים שחיים עליה."

המלים המדויקות והחכמות האלו חסרות בספרו של אדם רז, שמותיר את הקורא בתחושה של יאוש ואבדן תקווה. מי שרוצה לשכנע אותנו היום, שהמצב נורא ואין סיכוי לשנות, יוכל למצוא בספר של רז שפע של הוכחות. לכן אהבתי את הקריאה של לנדסמן, שאני מאמין שגם אדם רז יאמץ אותה: "אם אי אפשר לעשות שלום – פועלים כדי לבנות אפשרות". 

Avatar

אודות אסף אדיב