ובינתיים, ביבי מכעיס את העולם, שלי מאכזבת את מתנגדי ביבי, ואני מתעצבנת על בריכות הענק שבצידי המדרכות של רחוב העליה. אנשים מתרוצצים אחורה קדימה, כמעט נדרסים, ולא מוצאים שלולית קטנה יחסית שתאפשר להם לעבור מימין הדרך לשמאלה. מה לעשות, אלטרנטיבות צריכה לייצר. הם לא נמצאות סתם כך מוטלות בצידי הדרך. ואני, מה לעשות, נכנסת לתוך השלוליות, הנעליים התפרקו לי (והפעם זה סופי), הגרביים נרטבו (מזל שקניתי עכשיו באלנבי 3 ב10), אבל הכל שווה בשביל להגיע לאלטרנטיבה שמצאתי בצד השמאלי של העליה (מצפון לדרום) - שם שוכן המשרד של דעם.
הפגנות המיליונים שבו לכיכר אל תחריר בקאהיר במחאה על הצו החוקתי האחרון של הנשיא מחמד מורסי, והן מעידות שהדופק של המהפכה עדיין פועם בחזקה. אינטלקטואלים ופרשנים ערבים ושאינם ערבים, שהזדרזו להסיק מסקנות, וטענו שהאביב הערבי הוא בעצם חורף ערבי, משום שהאחים המוסלמים ניצחו ותפשו את השלטון, לקו בקוצר ראות ובחוסר הבנה בסיסי לגבי עומק המהפכה הערבית.
חג הקרבן ואני לא מבינה מי פה הקרבן - הנשחט או השוחט. השוחט, וגם זה שידו אינה משגת לשחוט, שהוא כמובן יותר קרבן מהשוחט, אך פחות קרבן מהנשחט, נתפסים ביום החג שלהם, היום שבו הם הכי זוהרים ויפים וחדשים, דווקא ביום הזה כשהם במיטבם, בעיני המדינה הם אוויר. אפילו ברכה מסכנה אחת בעיתונות לא היתה. אדם שלי בבגדי החג רובץ חלק מזמנו מול ערוץ הילדים הופ, כדרכו בימים רגילים, והערוץ מתפקד גם הוא כבימים רגילים. מה הוא אמור להבין מזה, אני תוהה.
