נשים ומיגדר ארכיון

גילוי הדעת יוצא נגד ההסתה האלימה מפי קבוצות ויחידים, הנשענים ספק על שיח ״דתי״ ספק על "המסורת", ונגד שתיקת הרוב הפסיבי, תופעה שהגדיר אותה גילוי הדעת כמסוכנת. הוא מסביר כי הדיכוי אינו פוגע בנשים בלבד, אלא פוגע בחברה כולה, בערכיה, בחירותה, וביצירה התרבותית שלה.

המשך קריאה..

קוראים לה חנין ראדי, בת 35, אם לארבעה ילדים, שיננית במקצועה, מתגוררת בטירה שבמשולש. אין בתיאור הזה כל דבר מיוחד, אלא אם כן נוסיף את העובדה שחנין אוהבת לרוץ, וכאן מתחיל הסיפור. ספורט נשים ויישוב ערבי לא מסתדרים ביחד, זה נחשב לשעטנז.

המשך קריאה..

מעמדן של נשים, מצבן האישי והחברתי, נשאר אחד המדדים החשובים להבנת אופייה של חברה נתונה, עד כמה היא דמוקרטית באמת, ועד כמה היא שוויונית. מאחר ושתי ההרצאות מדברות על חברות בלתי מפותחות ועניות, שמעמד האשה בהן הוא בעייתי מאוד, שאלת היסוד שאני מעלה היא: באיזה מידה האשה סגורה במרחב הביתי-משפחתי, או להפך, משתתפת פעילה במרחב הציבורי כעובדת, כפעילה חברתית, וכפעילה פוליטית, שזה התחום הסגור ביותר לנשים בחברות שמרניות.

המשך קריאה..

נשים בלבן, יהודיות וערביות, וגברים שחושבים כמוהן, צעדו יחד לאורך השדרה של שד' בן ציון מרחוב קינג ג'ורג' עד לפינת שדרות רוטשילד והבימה. היתה שם הרבה אנרגיה וקריאות קצובות שהובילה עם המגפון אסמא אגבארייה זחאלקה ממפלגת דעם: היא צעקה: "שוביניזם" והצועדים ענו "אירחל" ("תסתלק" בעברית). "ניצול עובדות – אירחל, תקיפה מינית- אירחל, תקיפה צבאית- אירחל"... השדרה קצרה מדי, מסתבר, למחאה אמיתית.

המשך קריאה..

בשבוע שעבר נתבשרנו כי אלי ישי, אותו השר החרד לרוב היהודי במדינה, שבר השנה את שיא ההיתרים למהגרי עבודה, אשר מתקרב לכ-100 אלף. דווקא השבוע בו מצוין יום זכויות האדם הבינלאומי, חשוב שנזכור את מי שעבורן כל היתר כזה מהווה פגיעה בזכות יסוד - הזכות לעבוד.

המשך קריאה..

קול:      אדוני היקר/זהו מכתבה של אישה טיפשה/ האם כתבה לך לפני אישה טיפשה?

 

(אור על הבמה. מטבח בית מגורים מפואר למדי. דלת יציאה מאחור. מדרגות עולות מן המטבח לקומה השנייה . לילה. אור קלוש  על אישה באמצע שנות

 

            השלושים לחייה, כותבת במכונת כתיבה ישנה.

המשך קריאה..

א', ב' וג' הן שלוש נשים בנות 29, 35 ו40. כל אחת מהן יכולה להיות אחות של כל אחד מכם. הן גרות באזור המרכז ועדיין הסיפור שלהן אחד הוא, סיפורה של חברה שלמה.
א' גרה ביבנה. רווקה, עובדת במחלקת גרפיקה של מפעל תרופות. עובדת חמש שנים ממפעל ומעסיקיה מרוצים ממנה. המשכורת מספיקה לה למחייה - שכר דירה, מיסים, מזון והוצאות מחייה אחרות. בנגן הנייד שלה היא מאזינה למוסיקה ברוסית ומנגבת דמעות. חברותיה שואלות אותה ביום חמישי אחר הצהריים, מדוע את בוכה, הנה סוף השבוע קרוב למנוחה. השיר הזה מזכיר לי שאני רוצה לרקוד, לטייל, לבלות, לשמוע קונצרט. אבל אין לי את האמצעים לעשות כן. היא פוסעת אל הרכבת האולטרה מודרנית שלוקחת אותה אל ביתה מבלי שמישהו ידאג לה.

המשך קריאה..

אני רואה אותו כל יום עם זריחת השמש. פניו חיוורות, קומתו שחוחה כאילו נשא את כל דאגות העולם על כתפיו. עובר ממקום עבודה אחד למשנהו עם הקבלנים, המשלמים לו שכר זעום, שבקושי די בו לספק את האוכל של משפחתו עד סוף החודש. זהו אבו אל-בנאת, כך מכנות אותו הנשים בשכונה, אבו אל-בנאת בא, אבו אל-בנאת הלך, שאלוהים ייתן לו בן, הבנות תעזובנה, הוצאותיהם גבוהות, הן לא עושות כלום... אבל הבעיה לא מסתכמת בלזות שפתיים של שכנות פטפטניות.

המשך קריאה..

"בין כאב ליופי", תערוכת יחיד של פאטמה אבו רומי במוזיאון האסלאם בירושלים, אוצר פריד אבו שקרה, קיץ 2012-2013. התאורה העמומה במוזיאון האסלאם וצלילי המוזיקה של עבודות הוידיאו-ארט משרים נופך דרמטי […]

המשך קריאה..