כאוס תוצרת כחול לבן

חודש לאחר הטבח הנורא והמועקה אינה מרפה. להיפך, היא רק הולכת ומחריפה, והכאוס העמוק ממשיך לזעזע אותנו. זהו כאוס "ישראלי-פלסטיני" תוצרת כחול לבן. החטופים, הנעדרים, הגופות שעדיין מחכות לזיהוי, הניצולים המפוזרים בבית מלון, העקורים מהצפון ומהדרום, שמות הנופלים במערכה, הצבע האדום המזעיק אותנו בימים ובלילות, התלמידים הלומדים בזום, הסטודנטים המושבתים, המובטלים, פושטי הרגל, מאות אלפי המגויסים, מיליארדי השקלים הנשרפים במלחמה, הכספים הקואליציוניים שממאנים להגיע למי שחייהם נהרסו בין לילה, ההנהגה הפוליטית שאינה מנהיגה איש או דבר, והתחושה שהטבח הזה ערף את ראשה של הצמרת המדינית והביטחונית – כל אלה משאירים אותנו באי ודאות שלא ידענו מעולם.

אלא שהכאוס הזה הוא רק צד אחד של המטבע. בצדו השני, אותו צד שאנחנו מסרבים בעקשנות להסתכל לו בעיניים, נוצר משבר הומניטרי חסר תקדים, וגם הוא משבר שמעולם לא ראינו כמותו. 10,000 הרוגים, מיליון עקורים, ועשרות אלפי בניינים שהפכו להריסות – אלה אינם בעיה בינלאומית, ערבית או פלסטינית, הם בעיה ישראלית. זוהי המציאות שממשלות ישראל לדורותיהן יצרו במו ידיהן, במשך 55 שנות כיבוש.

בשנת 2005 ישראל התנתקה מעזה, כביכול. אלא שעזה מעולם לא התנתקה מישראל. כל דבר – מים, חשמל, דלק, מזון, הנפקת תעודות זהות, אישורי כניסה ויציאה, עבודה, מסחר, טיפול רפואי – היו ונותרו באחריות ישראלית גם לאחר ההתנתקות. זאת לא הייתה באמת התנתקות. אבל, כמו כל דבר לפני ה-7 באוקטובר, זה היה חלק מקונספציה של מציאות מדומה, שרצינו להאמין בה, עד שהיא התפוצצה לנו בפרצוף.

הקונספציה

הטרגדיה היא, שאין לכאוס ולאסון הזה אחראי אחד. כמו שאמר יאיר לפיד "אם כולם אחראים אז אף אחד לא אחראי". הקונספציה שטיפחו כל המנהיגים בישראל, מימין משמאל וממרכז, ממצדדי "רק ביבי" ועד תומכי "רק לא ביבי", היתה שעזבנו את עזה לנצח, ולעולם לא נחזור אליה. גם החמאס נשבה בקונספציה הזאת. אמנם, הוא מעולם לא זנח את אמנתו ואת אמונתו שגורלם של היהודים להיזרק לים, אבל, מכיוון שהבין היטב שהישראלים נחושים להיפטר מעזה, הוא התנהל במשך שנים ארוכות כבעל הבית, ותפקד כשותף, לפחות למראית עין.

המיאוס של ישראל מעזה, ההימנעות מכל דיבור על פתרון הסכסוך, הנכונות, כפי שתיאר זאת בנט, לחיות לנצח עם "רסיס בישבן", נתנו לחמאס מרחב פעולה כמעט בלתי מוגבל. בעוד שישראל טיפחה את הרעיון הכוזב של "ההתנתקות מעזה", חמאס עסק בבניית עיר המנהרות. הקולקטיב הישראלי סרב לקלוט את המציאות המתהווה לנגד עיניו. יהירותו של חמאס, בטחונו העצמי, והאמונה שהישראלים מפחדים לחזור לעזה, ולא משנה כמה טילים ובלונים הוא ישגר, סנוורו את הנהגת חמאס. המלחמה הפכה למאבק בין שני עיוורים.

הסכמי אברהם, מתנתו של הנשיא טראמפ לישראל, זכו לתמיכה מקיר לקיר. הם קידמו קונספציה של שלום אזורי, שיוכל לדלג מעל הבעיה הפלסטינית. בכך סנוורו את ההנהגה והחברה הישראלית. האמירויות, בחריין, סעודיה, בחרו במעצמה האזורית הישראלית ככוח שיכול להרתיע את איראן. כפי שישראל התעלמה מהאופי הרצחני של חמאס, כי זה שירת את צרכיה, כך היא גם התעלמה מאופיים הרצחני של "שותפינו הערבים המתונים". הקצב הסעודי, מוחמד בן סלמן, ששליחיו ביתרו את גופתו של העיתונאי האופוזיציונר ג'מאל חשוקג'י; נסיכי האמירויות, המנהלים רצח עם בלוב ובתימן; הפכו לבני בית ואורחים רצויים במקומותינו.

מתברר שישראל לא בוחלת בשותפיה כל עוד הם משרתים את "הקונספציה". אלא שבחומה הבצורה של "הברית הסונית" מול איראן, נותרה פרצה, שאפשרה לאיראנים לחדור ולזרוע כאוס באזורנו. הכוונה לפרצה של הסכסוך עם הפלסטינים. איראן גררה את חמאס המבודדת אל שורותיה, ובנתה ציר רשע, המשתרע מתימן, עבור בעיראק, סוריה ולבנון, ועד לעזה. הציר הזה הצליח להפתיע את ישראל, ולרסק את הקונספציה שלה לרסיסים.

החזון האמריקאי נשאר ללא שותפים

גם האמריקאים זיהו את "הפרצה". ביידן וצוותו הבינו היטב, שהמחדל המדיני והביטחוני, הותיר את ישראל חשופה ומשוללת יכולת להגיב, בעקבות ההלם שאחז בכל דרגי הפיקוד הפוליטי והביטחוני שלה. לאחר שהציבה את הצי השישי מול חופי לבנון, והזהירה את איראן לבל תתערב, דרשה ארה"ב מישראל להגדיר את האסטרטגיה של היציאה מעזה, את ה-End Game, ואת קווי המתאר להסכם מדיני – כלומר את ממוש חזון "שתי המדינות".

כפי שהתברר לאמריקאים, הסכסוך הישראלי פלסטיני, אותו כיבוש – שהחברה הישראלית סירבה במשך שנים רבות להתייחס אליו, אותה מילה שהפכה לטאבו, הס מלהזכיר כדי לא להרגיז את קהל הבוחרים – הפכה למעשה, לאיום על הביטחון הלאומי האמריקאי, לא פחות! כשהיא מעורבת עד צוואר במלחמה באוקראינה מול מעצמה גרעינית כמו רוסיה, ארה"ב נגררת, בעל כורחה, לעימות כללי במזה"ת. בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר, קיבל הסכסוך הישראלי פלסטיני ממד בינלאומי, שקשור למאבק בין המערב הדמוקרטי לציר רוסיה-איראן-סין.

מבחינת האמריקאים, ארגון חמאס אינו אלא ארגון טרור שאיבד כל בסיס לגיטימי, והוא נועד לכיליון. הבעיה הגדולה היא, מה החלופה? ברגע זה אין לאמריקאים שותפים למימוש חזון שתי המדינות שלהם. הזירה הפוליטית הישראלית, כמו גם הזירה הפלסטינית, נשחקו עד דק. לא קיים היום בישראל או בפלסטין גורם פוליטי משמעותי אחד, שמאמין בהיתכנותה של קונספציית שתי המדינות. ישראל טוענת, ובצדק, שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיות שותפה לשלום. בעוד היא משתפת פעולה בזירה הביטחונית עם ישראל נגד חמאס, היא סירבה לגנות את הטבח של ה-7 באוקטובר. גם האמריקאים מבינים שהרשות הפלסטינית היא ישות מושחתת, שאיבדה כל תמיכה ציבורית, והם אכן מפקפקים ביכולתה לנהל מדינה.

מדינות ערב, השותפות להסכמי אברהם, כבר לא סומכות על ישראל שתוכל להגן עליהן מפני איראן, בשעה שהיא עצמה נאלצת להישען על הגנה אמריקאית. אף אחד, אם כן, לא יבוא להוציא לישראל את הערמונים מהאש. עזה היא בעיה ישראלית. ישראל טיפחה את חמאס, היא יצרה את המפלצת והאכילה אותה, וכאשר האמינה שהצליחה לאלפה, קמה המפלצת על יוצריה. חיסול חמאס מחזיר אותנו אל הריבוע הראשון.

אי אפשר להיפרד

ולבסוף אגיד משהו מאוד לא פופולרי: ביבי צודק, כאשר הוא עונה, מול הדורשים ממנו לקחת אחריות למחדל, שלא רק הוא אחראי. כולם אחראים, הצבא, השב"כ, אמ"ן, וכל הממשלות שקמו אחרי ממשלתו של אריאל שרון. חייבים לקחת את דבריו ברצינות, ולהבין אחת ולתמיד, שלמרות שביבי הפך לאבי הקונספציה, והוא זה שיצר את המציאות המעוותת שהתפוצצה לנו בפרצוף, וניסה לקבע אותה באמצעות ההפיכה המשטרית; והוא זה שהלבין את התנועה הפשיסטית המשיחית, שדוגלת בסיפוח מלא של השטחים – הוא לא היה לבד. אם החברה הישראלית תסתפק בכך שתעלה על המוקד את נתניהו ושותפיו ההזויים, היא תחטיא את המטרה.

עתידה של החברה הישראלית קשור קשר בל יינתק בעתידה של החברה הפלסטינית. אפשר להזיז מיליון פלסטינים לדרום עזה, אבל אי אפשר להוציא אותם מעזה. אפשר להקים גדרות הפרדה, מחסומים וחיישנים, אבל אי אפשר להיפרד מעזה ומהגדה המערבית. זוהי הנחת היסוד שחייבת להנחות את כל מי שרוצה להבטיח את בטחונה ושגשוגה של החברה הישראלית.

הסיסמא של שתי מדינות לשני עמים, יוצרת אשליה שאפשר להיפרד בשלום. אבל במציאות הקיימת בין הים לירדן, קיים רצף טריטוריאלי, דמוגרפי וכלכלי אחד. אנו חיים במציאות מוזרה של מדינה אחת, כאשר כל צד, גם הישראלי וגם הפלסטיני, מסרב להכיר בה. שני הצדדים רוצים להיפרד ולא מצליחים. כאשר חיים בבית אחד ולא מצליחים להסתדר, התסכול גובר וגם העויינות.

לכן, מתוך החורבות, צריכים לצמוח כוחות חדשים, ישראלים ופלסטינים, ליברלים ודמוקרטים, שמוכנים לשלב ידיים כדי ליצור ביחד מציאות שוויונית ודמוקרטית חדשה, לרווחת שני העמים. אם לא נשכיל לעשות זאת, הכאוס בו נתונים שני העמים ילך ויעמיק.