בכוח הדוגמא

"לא בהפגנת כוח אלא בכוח הדוגמא שלנו", הייתה קריאת הקרב של הנשיא ביידן בראשית כהונתו. עקב סירובו של דונלד טראמפ להכיר בהפסדו בבחירות, ארה"ב נחלצה בעור שיניה מניסיון הפיכה משטרית לאחר המתקפה על הקונגרס בשישי לינואר 2021 . מאז, המשטר הדמוקרטי באמריקה כבר לא נתפס כמובן מאליו. המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את ארה"ב עקב המפולת הכלכלית של 2008 זעזע את יסודות הדמוקרטיה, וגרם לקיטוב חברתי ופוליטי חסר תקדים. ברוסיה, האוטוקרטיה תפסה את מקומו של הקומוניזם והפכה לאויב, ודונלד טראמפ הוכתר כמייצג את הדיקטטורים, מפוטין דרך בולסונארו, אורבן ועד שי ג'ינפינג.

למוד הניסיון המר של מלחמות עיראק ואפגניסטן שהסתיימו בתבוסה, החליט ביידן כי המאבק על דמוקרטיה לא יתנהל על ידי שימוש בעוצמה צבאית כדוגמת כידוניו של ג'ורג' בוש, אלא באמצעות שנוי כלכלי – חברתי עמוק. אמריקה, תחזור לניו דיל ובגדול. זו הייתה ללא ספק גישה מהפכנית. שנוי כזה היה יכול להקפיץ את החברה האמריקאית קדימה על בסיס המהפכה הטכנולוגית, ההשקעה בסקטור הציבורי ובמיוחד בחינוך, וכך לגבור על המתחרים בראשם סין ורוסיה.

אלא שהמציאות הרבה יותר מורכבת, וימי החסד של ביידן הסתיימו ברגע שפוטין החליט להשתלט על אוקראינה ולכבוש את קייב. שנה בלבד עברה בין כניסת ביידן לבית הלבן לבין הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. היה זה פוטין שהחליט כי הוא ישתמש דווקא בכוחו הצבאי כדי לשמור את מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית. הרי לרוסיה אין ביצועים כלכליים וטכנולוגיים להתפאר בהם. הדיקטטורה מלווה תמיד בשחיתות, ודיכוי החירויות בולם כל התפתחות כלכלית יצירתית.

פוטין החליט לאתגר את ביידן והצליח להפתיע אותו, למרות כישלונו האסטרטגי לכבוש את קייב. כך נכנס הממשל האמריקאי לעימות בין מעצמתי, כאשר ביידן דואג מצד אחד שקייב תשרוד, אבל מצד שני שרוסיה לא תובס כליל. הנוסחה הזאת רק היטיבה עם פוטין, שהצליח להוכיח שארה"ב חוששת מהתפשטות הסכסוך לכלל אירופה. שנה וחצי עברו בין הפלישה הרוסית לאוקראינה לבין פלישת חמאס לישראל, ויותר מקו אחד מחבר בין שני האירועים האלה.

הציר טהראן-מוסקבה נוצר במהלך המלחמה באוקראינה, מבלי שנוצר מולו ציר נגדי ברור. ממשלת נתניהו, ולאחריה ממשלת בנט לפיד, נקטו בעמדה "ניטרלית" כלפי אוקראינה. נתניהו מתוך קירבה אל המחנה האנטי ליברלי המונהג ע"י טראמפ ופוטין, ובנט-לפיד מתוך שיקולים צרים של שמירת האינטרסים הישראלים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ארה"ב ושל הדמוקרטיות באירופה.

השבר בין ישראל והממשל האמריקאי העמיק עם הקמתה של ממשלת הימין על מלא. ניסיון ההפיכה המשטרית של נתניהו יצר פילוג עמוק בישראל שהתבטאו בתנועת מחאה דמוקרטית אדירה בישראל ואיום בסרבנות לשרות צבאי. כל אלו החריפו את אבדן הלגיטימיות הבינלאומית של נתניהו ושל ישראל בכלל. במושגים של חמאס היו כאן תנאים אופטימליים למתקפת ולטבח של ה- 7 לאוקטובר.

במשך שלוש השנים שעברו מאז כניסת ביידן לבית הלבן, כוחה של הדוגמא החיובית רק נחלש, והדמוקרטיה האמריקאית לא הצליחה להתגבר על הסכנה המאיימת על המשטר. דונלד טראמפ ממשיך לאיים בחיסול הדמוקרטיה, וממשיך להתחזק בסקרים למרות כתבי האישום נגדו. לצד זה הקונגרס האמריקאי הפך לדוגמא של חוסר משילות מוחלט, כשקבוצה קטנה של נבחרים קיצוניים שולטת על סדר היום שלו.

ביידן נכשל לא רק בהפצת הדוגמא האמריקאית ברחבי העולם, אלא שפוטין ארגן לעצמו סיעה קיצונית בתוך המפלגה הרפובליקנית שהצליחה לעכב את אישור הסיוע האמריקאי לאוקראינה במשך שישה חדשים תמימים. זוהי המציאות הקשה שבה נמצאת ארה"ב ובעקבותיה העולם, ומהעובדה הזאת נגזרת מדיניות החוץ האמריקאית. כיום ביידן נאבק קודם כול על הישרדות הדמוקרטיה בארה"ב, ומכפיף את שיקוליו להבסת הפשיזם מבית.

^{_{כיבוש עזה על המחיר העצום שגבה בהרס וחיי אדם, לא נבע מתוכנית ישראלית. הוא היה תוצאה של היהירות והטירוף של חמאס, כאשר רק ארגון פנאטי כמוהו היה מסוגל לבצע טבח חסר כל הצדקה כזה. כל זה לא מעניין את האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, שעבורו ישראל הלבנה מייצגת את הרעים, בעוד שהפלסטינים הם הטובים, גם אם הם תומכים בחמאס.}}

מכאן ניתן להבין את עמדת הבית הלבן בנוגע למלחמה בעזה. ה- 7 לאוקטובר הווה מכה אסטרטגית שאיימה למוטט את ישראל. כשממשלת נתניהו נכנסה להלם ושיתוק, התייצב ביידן תוך 12 יום בישראל, כדי להבהיר את תמיכתה המוחלטת של ארה"ב בה. תבוסה ישראלית מבחינתו לא באה בחשבון משום שהיא היתה מגלמת ניצחון לפוטין ולאיראן, דבר שהיה מסכן את שלום המזה"ת ואירופה. תמיכתו של ביידן בישראל נבעה בראש ובראשונה מתוך אינטרס חיוני ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית עצמה.

אלא שישראל אינה נושא אהוד כמו אוקראינה, היא סוחבת על גבה את הגיבנת של 55 שנות כיבוש ואת הממשלה הימנית – פשיסטית ביותר בתולדותיה. לאלה נוסיף את העובדה שהממסד הפוליטי והביטחוני על כל חלקיו, מימין ומשמאל, טיפח, מימן והאכיל את מפלצת החמאס. באותו היום הארור, ישראל מצאה את עצמה חסרת אונים ומובסת למרות עליונותה הטכנולוגית והצבאית המוחלטת. 

לאחר שהעולם התאושש מזוועות ה- 7 לאוקטובר, הוא התפנה להביע את מלוא סלידתו מישראל. מראות ההרס והריגתם של למעלה מ- 30.000 אזרחים עזתים, הפכו אוטומטית להאשמה בג'נוסייד והרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית. למרבה האירוניה, נתניהו נתון היום לביקורת נוקבת על כך שבעבר הוא סירב לכבוש את עזה ולחסל את החמאס. הנימוק לסירובו לעשות כך מופיע בקטע מספרו שנכתב לפני שנה "ביבי – סיפור חיי":

"לאור הדרישות הפומביות החוזרות ונשנות של בנט בתמיכת ליברמן לכבוש את הרצועה, כינסתי את הקבינט. ביקשתי מהרמטכ"ל להציג את תכנית הכיבוש הקרקעי ואת המחיר שתגבה בחיי אדם. לאחר מכן ביקשתי ממשרד הביטחון להעריך את המשאבים שיידרשו לניהול עזה בתום המלחמה. האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו."

במילים אחרות, כיבוש עזה על המחיר העצום שגבה בהרס וחיי אדם, לא נבע מתוכנית ישראלית. הוא היה תוצאה של היהירות והטירוף של חמאס, כאשר רק ארגון פנאטי כמוהו היה מסוגל לבצע טבח חסר כל הצדקה כזה. כל זה לא מעניין את האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, שעבורו ישראל הלבנה מייצגת את הרעים, בעוד שהפלסטינים הם הטובים, גם אם הם תומכים בחמאס.

למרות כל המאמצים "לאזן" בין התמיכה בישראל לבין התמיכה בפלסטינים, ההצהרות של ביידן ופקידיו על כמות ההרוגים הגדולה, המשבר ההומניטרי, סירוב ישראל לקבל את תכנית שתי המדינות, הסירוב לקבל את נתניהו בבית הלבן, הקריאה המפורשת של יו"ר הסנאט היהודי צ'אק שומר להדיח את נתניהו ולערוך בחירות עכשיו, הפכו לקמפיין מתוזמר. זה הפך את המלחמה לבלתי לגיטימית כי הממשלה אינה לגיטימית. אפילו החטופים הפכו לקלף בידי הממשל כדי ללחוץ ולהשחיר את פניה של הממשלה. נראה כי המצב יצא מכלל שליטה: חמאס קיבל לגיטימציה, והאחים המוסלמים מנהיגים הפגנות ברחבי אירופה וחדרו לתוך הקמפוסים בארה"ב. זה הגיע לידי כך, שגם איראן הצטרפה לחגיגת הדמים ופתחה במתקפת טילים חסרת תקדים על ישראל.

כוחה של הדוגמא נחלש עד כדי כך, שבעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה נאלץ הממשל להלבין אפילו את מוחמד בן סלמאן, מי שאחראי על רצח חשוקג'י ולחתום על הסכם אסטרטגי עם קטאר. לאחרונה מציע לנו תומס פרידמן במאמר ב-ניו יורק טיימס לבחור בין רפיח לבין ריאד. במילים אחרות לבחור בין הסכמה להישארות חמאס בעזה תמורת קבלה של נורמליזציה עם סעודיה במתנה, או ויתור על  שניהם. החזון הדמוקרטי הצטמצם לחזון "היום שאחרי", שרבים בשמאל הישראלי מתלהבים ממנו, למרות שהוא מבוסס על הממלכה הסעודית האוטוקרטית, בעלת אידאולוגיה ומשטר דתי כה קיצוני, שסמוטריץ' ובן גביר רק יכולים להתקנא בו.

חזון שלום העולם והדמוקרטיה לא יכול להתקיים בכפיפה אחת עם פוטין, חמינאי, סינואר ומוחמד בן סלמאן. הוא גם לא יכול להתקיים בכפיפה אחת עם טראמפ, נתניהו, אורבן והימין האירופאי הקיצוני. אמריקה חייבת לעמוד לצדו של כל כוח דמוקרטי בעולם, במיוחד אם יקום כזה בעולם הערבי, ולהנהיג אותו. בישראל יצאנו לרחובות במשך חדשים למען הדמוקרטיה, ולא מצאנו עד כה ולו שותף פלסטיני אחד. אם מתוך כל ההרס הזה תבנה בסופו של דבר תנועה דמוקרטית ישראלית פלסטינית חדשה, שתשאף לבנות עתיד דמוקרטי ושוויוני משותף, נוכל גם אנחנו להיות חלק מכוח הדוגמא, ולוותר אחת ולתמיד על דוגמת הכוח.