חמאס הוא דאעש, האמנם?

מיד לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר הופיע דובר צה"ל, דניאל הגרי, וקבע, "חמאס הוא דאעש". הגרי ביטא את הלגיטימציה שישראל חיפשה כדי לנהל מלחמת חורמה נגד חמאס. סרטי הזוועה של הטבח השתלטו על המרקעים בארץ ובעולם, והעולם כולו התייצב לצד ישראל. אכן, הזוועות שחמאס ביצע בעוטף עזה הן לא פחות מפשע נגד האנושות, שהזכיר את הזוועות של דאעש כלפי כל העדות והמיעוטים בארצות ערב שנתפסו על ידו ככופרים. מטרתו של דאעש הייתה לזרוע פחד בלבבות, להביס את אויביו, ולכונן את "מדינת האסלאם בעיראק וסוריה".

אולם מדינת האסלאם לא החזיקה מעמד זמן רב. קואליציה רחבה של מדינות בהובלת ארה"ב הפציצה ללא רחמים את אזורי השליטה של דאעש עד להכרעתו המוחלטת. אף אחד לא ספר את מספר האזרחים שנהרגו בהפצצות הללו, מכיוון שחיסול דאעש הצדיק את הפעולה גם במחיר של קורבנות חפים מפשע. כך קיוותה ישראל שהעולם יתייחס למלחמתה נגד חמאס, והיא יצאה למסע הפצצות מסיבי שהביא להרס עזה ולקורבנות עצומים בנפש, מתוכם ילדים ונשים.

אלא שבניגוד למלחמה נגד דאעש, בעזה העולם ספר כל הרוג, כל בית שהופצץ וכל בית חולים שנהרס. העובדה שחמאס הפך את כל התשתית האזרחית בעזה למבצר צבאי, וחפר את עצמו לדעת מתחת לכל הרצועה, לא ממש עניינה את העולם. ישראל איבדה כל אשראי ולגיטימציה בינלאומית. בית הדין לצדק בהאג עדיין חוקר חשד לרצח עם, ובית הדין הפלילי הבינלאומי חוקר את ההתכנות של העמדת ראש הממשלה ושר הביטחון לדין בחשד לביצוע פשעי מלחמה. למרות שחמאס הוא ארגון טרור, וביצע הפרות בוטות של זכויות אדם אלמנטריות, הוא הפך מארגון המזוהה עם דאעש לארגון "התנגדות" לגיטימי נגד הכיבוש הישראלי.

רק לאחרונה הופיע הגרי בסדרה של ראיונות לכל ערוצי הטלוויזיה, צעד שהוא יוצא דופן בפני עצמו, והכריז "חמאס זה רעיון – ואי אפשר להשמידו". אמירתו של הגרי נפלה כרעם ביום בהיר, כי לפתע, כך התברר, חמאס הפסיק להיות דאעש. אמנם ארגון הטרור דאעש הושמד, אבל את ארגון הטרור חמאס אי אפשר להשמיד. הגרי לא הסביר מה ההבדל בין "הרעיון" של דאעש ל"רעיון" של חמאס, ולו היה מנסה להסבירו הוא היה מתקשה מאוד למצוא הבדלים. פשעי חמאס הם פשעי דאעש, אותו הרעיון ואותה השיטה.

מה בכל זאת הוא ההבדל ביניהם? דאעש לא זכה לתמיכה מוחלטת מקרב העם, בעוד שחמאס מושרש בקרב האזרחים, ולמרות כל הקורבנות שנפלו בעטיו הוא ממשיך לקבל תמיכה עממית. "הרעיון" של חמאס זוכה לתמיכה רחבה לעומת "הרעיון" של דאעש שלא זכה לאותה הפופולריות. בעיקר, הרעיון של דאעש איים באופן ישיר על ארה"ב, בהיותו ההמשך הישיר של ארגון  "אל-קאעידה", שהזכיר לכל אמריקאי את אירועי ספטמבר 2001.

במילים אחרות את חמאס לא ניתן להשמיד בהפצצות אוויריות, ועל כן צה"ל נדרש לשנות את הקונספט, כדי להימנע ממלחמה סיזיפית שלא תשיג את מטרתה. בתחילה, עמדתו של הגרי נאמרה בחדרים סגורים, אבל נראה שהיא נפלה על אוזניים ערלות, מה שהכריח אותו להוציא את הדברים החוצה, וכך לפתוח דיון ציבורי רחב בסוגיה הבוערת, "מה היא התכנית הישראלית לגבי עזה".

התגובה של נתניהו הייתה מהירה והחלטית "הממשלה החליטה על השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס", ועל כך הגיב הגרי ש"צה"ל מחויב להשגת מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי הקבינט". אם זה המצב, מדוע צריך היה הגרי להסביר באותם הראיונות שהשמדת החמאס היא "זריית חול בעיני הציבור"? אמנם מדברי הגרי נראה שהצבא מנסה להתיישר עם האמרה "שישראל היא מדינה שיש לה צבא, ולא צבא שיש לו מדינה", אבל למרות זאת, הצבא בהחלט בועט בכל כוחו כדי לכפות על הממשלה לבוא עם תוכנית סדורה בשאלה מי יחליף את חמאס בשלטון, כי בלי תכנית כזאת ההישגים הצבאיים ירדו לטמיון.

בזמן שהגרי התראיין, התקיים כנס מקביל בהשתתפות מאות קציני מילואים המזוהים עם הימין והמתנחלים תחת הכותרת "זמן הכרעה", שבו הובלטו עמדות הפוכות לעמדת הגרי. אורח הכבוד באותו הכנס היה האלוף במילואים יפתח רון טל, שקרא להכריע את החמאס. התוכנית שלו ליום שאחרי חמאס היא "להחיל ממשל צבאי שימנע את הריק, ובאמצעותו ניתן יהיה לפרק את היכולות השלטוניות של חמאס".

    

_{גם היום, לאחר הטבח של ה- 7 לאוקטובר, הסירוב לעסוק בעתיד עזה מביא ישראלים רבים לקבל את הגישה שחמאס יישאר בעזה כי אין אלטרנטיבה שלטונית אחרת. הקונצנזוס הישראלי המחבר בין ימין ושמאל הוא שהפלסטינים אינם פרטנרים לשלום, שהשאלה הפלסטינית היא "בלתי פתירה", וכל מה שנותר הוא לנהל אותה. אך ה-7 באוקטובר הוכיח שלא ניתן לנהל את הסכסוך הזה, לא ניתן לחיות אתו, והוא התפוצץ בפנינו במלוא כיעורו.}

על שתי העמדות האלה נוספת עמדה אחרת שפופולרית בקרב מצביעי השמאל, שמציעה להצהיר ש"נצחנו", לסגת מעזה, ולהותיר אותה על כל הריסותיה בידי סינוואר. את זה מציע גם תומס פרידמן במאמר ב"ניו יורק טיימס", ונראה שעמדתו מקובלת ע"י המפגינים נגד נתניהו בקפלן. מבחינתם נושא החטופים הוא בעדיפות עליונה, והם רואים בנתניהו את הסכנה האמתית לקיום ישראל, יותר מסינוואר ונסראללה גם יחד.

כאן מעניין לדעת מהי עמדתו של נתניהו, שפרס את משנתו בראיון ארוך לתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ב- 23 ליוני. בראיון הוא נשאל מפורשות על תכניתו לגבי היום שאחרי, וזו היתה תשובתו: "ברור לחלוטין שתהיה שליטה צבאית לטווח הנראה לעין, אין גורם אחר … אבל היינו רוצים לייצר גם מנהל אזרחי עם גיבוי חיצוני כדי לנהל את הסיוע ההומניטרי וגם את הניהול האזרחי של הרצועה…. עכשיו הצבא בא עם רעיון אחר, שלא אפרט עליו, לעשות את התהליך הזה באופן מדורג, ואני חושב שהדבר חיובי. בסוף צריך פירוז צבאי, וצריך להקים מנהל אזרחי."

כאשר נשאל נתניהו באופן מפורש על האפשרות ליישב את עזה במתנחלים הוא ענה בצורה קצרה וחדה, "עניין ההתיישבות לא ריאלי". נתניהו, כמו נתניהו, מתרחק מהמתנחלים המשיחיים דוגמת סמוטריץ' ובן גביר. בו בזמן הוא לא מזניח את אגפו הימני כשהוא קובע שצה"ל לא ייסוג מעזה, וישמור על שליטתו הביטחונית. מצד שני הוא ממשיך את שיתוף הפעולה שלו עם הצבא ועם שר הביטחון גלנט המציעים לו "חלופות חיוביות" שייתכן שיהיה בהן מרכיב אזרחי פלסטיני שינהל את העניינים האזרחיים של עזה.

מתקיים דיון חי, סוער, ולפעמים ייצרי, בין אלה הרוצים לצאת מעזה לאלתר, אלה הרוצים לכונן ממשל צבאי, ואלו שרוצים סוג של שלטון פלסטיני תחת חסות ביטחונית ישראלית. אבל המתדיינים נזהרים מלגעת בשאלה הקרדינלית, מה יהיה עתידה של עזה. במשך שני עשורים נוצר קונצנזוס מוצק בציבור הישראלי שעזה אינה בעיה ישראלית, ושישראל לא מעוניינת לכבוש את עזה, למשול בה או לדאוג לתושביה. זהו הקונצנזוס שעמד בבסיס "הקונספציה". ומאחר וישראל לא רצתה את עזה, היא קיבלה בחיוב את סינוואר.

גם היום, לאחר הטבח של ה- 7 לאוקטובר, הסירוב לעסוק בעתיד עזה מביא ישראלים רבים לקבל את הגישה שחמאס יישאר בעזה כי אין אלטרנטיבה שלטונית אחרת. מכאן, כמו שאמר הגרי, חיסול החמאס אינה אלא "זריית חול בעיני הציבור".

הקונצנזוס הישראלי המחבר בין ימין ושמאל, בין נתניהו, גנץ, בנט ולפיד, הוא שהפלסטינים אינם פרטנרים לשלום, שהשאלה הפלסטינית היא "בלתי פתירה", וכל מה שנותר הוא לנהל אותה. אך ה- 7 באוקטובר הוכיח שלא ניתן לנהל את הסכסוך הזה, לא ניתן לחיות אתו, והוא התפוצץ בפנינו במלוא כיעורו. עד כדי כך שרוב הציבור הישראלי חי בחוסר וודאות מוחלט לגבי עתידו. הפלתו של נתניהו וממשלתו ההזויה יכולה להקל במקצת על תחושת המחנק, אבל אין בה כדי לפתור את בעיותינו הקיומיות.

על החברה הישראלית להגדיר לעצמה איך היא רוצה לחיות עם הפלסטינים, ולהתרחק מהתפיסות הצבאיות מימין, ממרכז ומשמאל, כמו גם מהגנרלים גלנט, גנץ, איזנקוט ויאיר גולן. אלה רואים בשאלה הפלסטינית בעיה ביטחונית גרידא, כמו רבין לפניהם, שהיה שותף להסכמי אוסלו, וטווה מסלול שמחליף עצמאות וריבונות פלסטינית בהקמת משטר ש"ינהל" עבור ישראל את הביוב. זה כאמור היה כר הצמיחה של חמאס.

כל המתנגדים לרפורמה המשטרית, למשיחיים, לחרדים ולפשיסטים חייבים לפעול באופן מעשי כדי לקדם צמיחה של כוח פלסטיני דמוקרטי, אוטנטי, שייטול את ההובלה של עמו ויזכה לתמיכתו. הכוח הזה אינו בנמצא היום, והמשימה נראית רחוקה מאד, אבל מה שמציעים לנו כרגע הוא שנים של שליטה ביטחונית ומנהל אזרחי בעזה. זהו מתכון לאסון.

תנועת המחאה ושוחרי הדמוקרטיה חייבים לטוות קשרים עם כל כוח פלסטיני דמוקרטי, שמתנגד הן לשלטון אבו מאזן והן לשלטון סינוואר, כדי להגיע לפתרון מדיני על בסיס של שוויון בין שני העמים. מדובר בהשקעה לטווח ארוך, אבל רק בה יש כדי לפתור את הסכסוך הכואב הזה, במקום לנהל אותו עד למרחץ הדמים הבא.