ההזדמנות הגדולה

היום (חמישי), חזרתי לחיפה. האזעקה ביום שני בערב הקפיצה אותי ואת בת זוגי, וברחנו לתל אביב למקלט בטוח אצל בתנו. אתמול, ביום רביעי, האזעקה רדפה אותנו עד לתל אביב. 6.30 בבוקר, נכדנו בן ה- 10 זריז ומתורגל היה הראשון שהגיע לדלת כדי לרוץ במדרגות הישר אל החניון ממול המשמש כמקלט. בבית שלנו בחיפה, אין מקלט, חדר המדרגות פתוח, אין חדר ביטחון, אין אפילו קיר פנימי, ודרך החלון הפונה צפונה כבר חזינו בטילים הנופלים על מפרץ חיפה. הבוקר, עם הידיעה הראשונה על אפשרות להפסקת אש, חזרנו הביתה.

לרגע היה נראה שחיפה חזרה לעצמה, למרות שמצב החירום נשאר על כנו. יש סיבה לכך שמצב החירום נשאר. כשהוא טס, לנאום בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, יצאה הודעה מלשכת נתניהו – "הידיעה על הפסקת אש – אינה נכונה. מדובר בהצעה אמריקנית – צרפתית שראש הממשלה אפילו לא הגיב לה". וואו, שאלתי את עצמי, חזרנו מוקדם מדי? נתניהו משחק איתנו משחקים? הוא באמת רוצה להמשיך את המלחמה?

כשבדקתי את הטקסט של אותה הצעה אמריקנית – צרפתית, היה ברור כבר מהשורה הראשונה שההצעה הזאת לא מובילה לשום מקום, ללא קשר לכוונותיו של ביבי. ההצעה אומרת בערך כך: "הגיע הזמן להסדר בגבול ישראל לבנון…. חילופי האש מאז השבעה באוקטובר ובמיוחד בשבועיים האחרונים מאיימים בהרחבת הסכסוך…". בהצהרה הזאת, המילה 'חיזבאללה' נעלמה כלא היתה, לא מוזכר מה גרם לחילופי האש, ובעיקר לא מוזכר מי הוא הצד אתו צריך להגיע להסדר. אז כדאי להזכיר: חילופי האש התחילו ב- 8 באוקטובר בשל פעולה יזומה ע"י ארגון טרור שנשבע שלא ינצור את האש עד שישראל תסכים להפסקת אש בעזה, לטענתו, כדי לבוא לעזרתה של הרצועה.

זה הרגע לשאול, מדוע חיכו ארה"ב וצרפת שנה שלמה כדי לצאת בהצהרה משותפת למען "הסדר בגבול ישראל לבנון"? התשובה על כך פשוטה. על פי הדוקטרינה האמריקאית, חילופי האש בין ישראל לחיזבאללה, הנמשכים מזה שנה הם בסך הכל רעשי רקע לא כל כך חשובים לעומת הדבר האמיתי – המלחמה בעזה. על פי האמריקאים וגם על פי ישראלים רבים, הדרך לסגור את "פרשת לבנון" ולהחזיר את התושבים המפונים הביתה היא להגיע להפסקת אש בעזה. למעשה ארה"ב השתמשה בחילופי האש בגבול לבנון כמנוף לחץ על ממשלת נתניהו לקבל את הפסקת האש בעזה. כך נוצרה ההזדמנות הגדולה לצוד שלוש ציפורים בהפסקת אש אחת: גם שקט בגבול לבנון, גם שחרור החטופים, ובדרך, גם להפטר מממשלתו הימנית של נתניהו.

תזכורת קצרה. שני הפרטנרים האלה, להשגת הפסקת אש, חמאס וחיזבאללה, מוגדרים בארה"ב כארגוני טרור. נגד מנהיגיהם הוגשו כתבי אישום בגין פשעים חמורים נגד האנושות. שניהם דוגלים באידאולוגיה דתית רדיקלית. הם חרטו על דגלם לחסל את הישות הציונית, ובדרך, למי ששכח, חיזבאללה גם עסק בטבח של מאות אלפי אזרחים סורים, כשהוא נחלץ לעזרתו של הקצב מדמשק בשאר אסד. שני הארגונים האלה השתלטו בסוג של הפיכה צבאית גם על לבנון וגם על הרשות הפלסטינית.

תיאורטית, נשיא לבנון נג'יב מיקאתי מייצג את לבנון, ונציג הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הוא המייצג את הצד הפלסטיני. בפועל הם לא מייצגים אף אחד. חמאס לא מכיר בלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, ומיקאתי מייצג מדינה שהתפוררה ואינה מתפקדת עקב השליטה המוחלטת של חיזבאללה בלבנון.

כך נוצר פלונטר שאי אפשר להתיר בדרכים דיפלומטיות. יחיא סינוואר לא יוותר על שאיפתו לשלוט בעזה ולהביא לנסיגה מוחלטת של ישראל, כל עוד חסן נסראללה כופה על ישראל מלחמת התשה, ומחזיק 80 אלף ישראלים מפונים מבתיהם כבני ערובה. הדרך היחידה להגיע לפתרון דיפלומטי בלבנון היא לנתק את נסראללה מסינוואר. זוהי מטרת המבצע שישראל פתחה בו ביום שלישי בצהריים עם פיצוץ הביפרים בכיסיהם של פעילי חיזבאללה. באותו רגע נוצר מצב חדש גם בזירה הבינלאומית, וגם בזירה הישראלית עצמה.

אם בנושא עזה קיים פילוג עמוק בתוך החברה הישראלית בין הממשלה לבין הדוגלים בהפסקת אש בכל מחיר תמורת החזרת החטופים, בכל הנוגע ללבנון יש קונצנזוס מקיר לקיר שצריך לשנות את המצב שנוצר בגבול לבנון אחת ולתמיד. הסיבה לקונצנזוס הזה פשוטה – אין לישראל כל תביעה טריטוריאלית או אחרת בלבנון, ומטרת המבצע איננה לחסל את חיזבאללה או לפגוע בלבנון, אלא להשיג הסדר שיבטיח את שלומם של תושבי הצפון. ישנם גם רבים הטוענים שניתוק בין נסראללה לבין סינוואר יעזור להשיג הסכם להשבת החטופים. כל זה קורה אחרי שנה שלמה של מו"מ עקר, בין אם בגלל שסינוואר לא רוצה, או שנתניהו לא רוצה, או שאף אחד מהם לא רוצה – כל אחד יכול לבחור תשובה על פי טעמו הפוליטי, ולענות על שאלת המיליון, מדוע אין עסקה עד כה.

בכל מקרה, ברור שגורלה של הפסקת האש בין ישראל ולבנון, ובהמשך בעזה, לא נתונה בידיהם של סינוואר או של נסראללה, אלא בידי פטרונם האיראני. מי שמנצח על התזמורת, הכוללת את מיליציית החות'ים בתימן ואת המיליציות הפרו שיעיות בעיראק הם האיראנים. אלה נהנו במשך שנה שלמה מכך שהפלסטינים, הלבנונים והישראלים מדממים, בעוד שהם עוסקים בדיפלומטיה גבוהה מול ארה"ב, במטרה להגיע להסכם כלשהו שיבטל את הסנקציות המעיקות על הכלכלה האיראנית.

שני הפרטנרים האלה, להשגת הפסקת אש, חמאס וחיזבאללה, מוגדרים בארה"ב כארגוני טרור. נגד מנהיגיהם הוגשו כתבי אישום בגין פשעים חמורים נגד האנושות. שניהם דוגלים באידאולוגיה דתית רדיקלית. שני הארגונים האלה השתלטו בסוג של הפיכה צבאית גם על לבנון וגם על הרשות הפלסטינית.

כך נוצר מצב שהעולם כולו עוקב ומורט את שערותיו בשל "רצח העם בעזה", ו"ההרעבה המכוונת". ישראל הפכה לנבל החדש. מנהיגיה מבוקשים בבית הדין הפלילי בהאג, והמדינה נידונה בפני בית הדין לצדק על "פשעים נגד האנושות". זאת בשעה שהמשטר האיראני רוצח בדם קר כל מתנגד וכל אישה שמגלה טפח משער ראשה, תוך הפרה בוטה של זכויות האדם והאזרח מזה 45 שנה. האויב האמיתי של איראן איננה מדינת ישראל, אלא בני ובנות העם האיראני המתקוממים כל פעם מחדש ומשלמים על כך בחייהם.

אלא שעכשיו החגיגה הגיעה לסיומה. ההתקפה הישראלית בלבנון מסכנת את הנכסים האיראנים שם. הטילים הבליסטיים המאיימים על תל אביב לא נועדו להגן על לבנון אלא על המשטר האיראני, החושש ממתקפה על מתקני הגרעין שלו. כך חזרנו לנקודת ההתחלה. מי שנתן את האות ואת הכלים לתקוף את ישראל ב- 7 באוקטובר, לחטוף, לטבוח, לבזוז ולאנוס, מי שנתן אור ירוק לשכירי החרב שלו בלבנון לבוא לעזרת המפלצת מעזה, הוא זה שפועל היום להפסיק את האש. לא מחיבת הלבנונים, וגם לא מתוך דאגה לפלסטינים, אלא מדאגה לשלום משטר הדמים שלו.

כפי שאיני יודע מתי תהיה האזעקה הבאה, אינני יודע מתי תהיה הפסקת אש. דבר אחד אני יודע ואתי רוב רובו של הציבור בישראל, שכל זה לא היה אמור לקרות. המלחמה ללא פשרות עם הטרור הפונדמנטליסטי לא יכולה להשכיח את העובדה המוצקה, שבנימין נתניהו נתן לזה יד, והוא אחראי למחול האימים המתרחש סביבנו. המילים שהטיח האב השכול אלחנן דנינו בבנימין נתניהו, כשהוא בא לנחם אותו על מות בנו, שנרצח ביחד עם חמישה חטופים נוספים בהיותם בשבי במנהרות חמאס, הדהדו בכל בית בישראל: "חמש עשרה שנים היית בשלטון ולא עשית כלום, ציידת אותם (את חמאס) במנהרות ובדולרים". נתניהו, ויחד אתו כל הממסד הבטחוני והפוליטי בישראל, פתחו בפני איראן את השער כדי שתכבוש את המבצר ללא קרב.

השלום האזורי עם הגרועים שבמשטרי המפרץ הפך למלכודת דבש, ויצר את הרושם שפענחנו את החידה. הצלחנו לעשות שלום עם הערבים בלי הפלסטינים. האשליה הזאת התנפצה במלוא עוזה ב- 7 באוקטובר.  לא זו בלבד שלא הגענו לשלום, אלא שנקלענו למלחמה הארוכה והקשה ביותר מאז 1948. אם תהיה הפסקת אש, היא תהיה שווה כקליפת השום אם לא נשכיל לאטום את השער בפני האסלאם הקיצוני. לא רק משום שהפרצה הפלסטינית הבלתי פתורה מאפשרת לטרור לזרוע הרס וחורבן, אלא משום שזו היא הדרך  הצודקת ללכת בה – פתרון אמיתי של השאלה הפלסטינית על בסיס של שוויון, דמוקרטיה וכבוד הדדי.