עם פתיחת מושב השלישי של הכנסת פרס בנימין נתניהו את האני מאמין המדיני שלו. הוא נשא נאום פרוגרמטי בו ענה לכל מבקריו בכנסת ובתקשורת על כך שאין לו אסטרטגיה וגם לא תכנית ליום שאחרי המלחמה. לאחר שנה מפרוץ המלחמה, ימים ספורים לאחר שישראל תקפה באיראן את המתקנים הצבאיים שלה, חודש לאחר חיסולו של חסן נסראללה, ועשרה ימים מאז חיסולו של יחיה סינוואר, יכול היה נתניהו להתחיל לסכם את הישגי המלחמה ולתאר את חזונו המדיני. הוא הסביר קבל עם ועדה את המשמעות של מה שהוא מכנה "הניצחון המוחלט".
על פי דבריו "הניצחון המוחלט הוא תוכנית עבודה סדורה ועקבית" הכוללת את חיסול הנהגת החמאס, הנהגת חיזבאללה והמכה הקשה למשטר האיראני. יתר על כן, נתניהו מדבר גם על "תפנית האסטרטגית" שהביטוי שלה היא "תקיפה נרחבת באיראן – וה"פרוקסים", השלוחים שהיו אמורים להגן על איראן". אלא שהתפנית האסטרטגית חייבת להסתיים בהישג מדיני אשר יבטיח את שלומה ובטחונה של ישראל לדורות הבאים, ועל מנת שהניצחון על הציר האיראני יהפוך לניצחון מוחלט. בנאומו פונה נתניהו לעם ומסביר איך הוא רואה את "היום שאחרי" : "חברי הכנסת, ב״יום שאחרי״ חמאס לא ישלוט יותר בעזה, והחיזבאללה לא ישב יותר על גבולנו הצפוני. אנו עסוקים בימים אלה בגיבוש התוכניות לייצוב שתי החזיתות הללו. אבל "היום שאחרי" כולל עוד דבר חשוב מאין כמותו: אני שואף להמשיך בתהליך שהובלתי לפני כמה שנים, עם החתימה על ״הסכמי אברהם״ ההיסטוריים – ולהשיג שלום עם מדינות ערביות נוספות. ב"הסכמי אברהם" השגנו אז ארבעה הסכמי שלום – ואני מדגיש: שלום תמורת שלום, שלום מתוך עוצמה – עם מדינות חשובות במזרח התיכון. המדינות הללו, ומדינות נוספות, רואות היטב את המכות שאנחנו מנחיתים על מי שתוקף אותנו – ציר הרשע האיראני. הן מתרשמות מן הנחישות והתעוזה שלנו. הן שואפות כמונו למזרח תיכון יציב, בטוח, משגשג."
חזון אחרית הימים של נתניהו, על השלום שיבוא בעקבות המלחמה, הוא הוכחה נוספת לכך שהזעזוע הנורא של ה-7 באוקטובר לא שינה כהוא זה את הקונספציה המוטעית שהשתלטה על החברה הישראלית ועל כלל הממסד הפוליטי והביטחוני שלה. הקונספציה הבסיסית שהובילה למסקנה המוטעית היא מחיקה מוחלטת של השאלה הפלסטינית מן התודעה. הקונספציה שקרסה ב- 7 באוקטובר לא היתה הערכה מוטעית של כוונות חמאס, ואמונה שהוא מורתע. הקונספציה הזו נולדה משום שהיא התיישבה על הסברה שאת הסכסוך הישראלי פלסטיני לא ניתן לפתור ועל כן לא נותר אלא "לנהל" אותו.
ההחלטה לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו הובילה למדיניות האכלת המפלצת. השאלה הפלסטינית איננה ביסודה בעיה 'ביטחונית' אלא בעיה מדינית לכן, לבסס את הניצחון המוחלט על חיסולה של הנהגת החמאס אינה אלא זריעת חול בעיניים. הנהגת חמאס אמנם חוסלה, אבל היא הותירה מאחוריה עשרות אלפי הרוגים, 2 מיליון בני אדם חסרי בית, פרנסה, חינוך ובריאות.
למרבה האירוניה, הסכמי אברהם היוו את הזרז למתקפת ה-7 באוקטובר. מצד אחד הם יצרו את האשליה שהשלום עם מדינות ערב יושג על בסיס "שלום תמורת שלום", מצד שני הם יצרו את התנאים שאפשרו לאיראן לאמץ לעצמה את השאלה הפלסטינית, לאחר שמדינות ערב זנחו אותה תמורת ברית אסטרטגית עם ישראל.
חמישה מיליון פלסטינים, מתוכם שני מיליון עזתים ושלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית, הם בעיה ישראלית נטו. כך היה וכך ימשיך להיות. האזרחים הפלסטינים נתונים לחלוטין לחסדי מדינת ישראל, הריבון בשטח. "הניצחון המוחלט" החזיר את עזה לשליטתה הבלעדית של ישראל, ואין מדינה ערבית או אחרת שיכולה, רוצה או מסוגלת להחליף את ישראל בשיקום ההרס חסר התקדים שזרעה המלחמה המקוללת הזאת.
למרבה האירוניה, הסכמי אברהם שהביאו עלינו הדואו טראמפ – נתניהו, עם מדינות המפרץ, היוו את הזרז למתקפת ה-7 באוקטובר. מצד אחד הם יצרו את האשליה שהשלום עם מדינות ערב יושג על בסיס "שלום תמורת שלום" תוך התעלמות מוחלטת מהפלסטינים. מצד שני הם יצרו את התנאים שאפשרו לאיראן לאמץ לעצמה את השאלה הפלסטינית, לאחר שמדינות ערב זנחו אותה תמורת ברית אסטרטגית עם ישראל.
בנאומו הפרוגרמטי הנוכחי בכנסת חזר נתניהו בדיוק על אותה הקונספציה המוטעית שהופכת את חזונו לאשליה. נכון, המלחמה הזאת יוצרת "תפנית אסטרטגית". גדודי חמאס כמעט הושמדו, חיזבאללה מאבד את מעמדו בלבנון, וישראל הוכיחה את עליונותה הצבאית מול איראן. אלא שהניצחונות הישראלים לא ימחקו את הכישלון הצורב והמשפיל של ה-7 באוקטובר.
אמנם נתניהו מסרב לקחת אחראיות על המחדל, מתנגד לוועדת חקירה, ונלחם על חייו הפוליטיים. אבל לעומתו מדינות ערב, השותפות הפוטנציאליות להסכמי שלום עתידיים, מבינות היטב, שהדרך לאטום את הפרצה שדרכה הסתננה איראן, אשר זכתה לאהדה של הרחוב הערבי עד כדי זעזוע של המשטרים הערביים בירדן, מרוקו ובזירה הבינלאומית, עוברת דרך הפתרון של השאלה הפלסטינית.
לא במקרה יזמה סעודיה את הקמתה של "הברית הבינלאומית לביצוע פתרון שתי המדינות". השאלה הפלסטינית היא ביסודה עניין ערבי ולא איראני, היא נוגעת לעולם הסוני ולא לשיעי. האהדה שאיראן זכתה בה כשאימצה את השאלה הפלסטינית הותירה את העולם הערבי חשוף בפני ביקורת ההמונים הערבים, שיצאו בהפגנות תמיכה לחמאס והתנגדות לישראל.
איך הגענו למצב שבו ראש ממשלת ישראל נושא בכנסת נאום על השלום, ולא מזכיר ולו במילה אחת את הפלסטינים? ומנגד, איך ייתכן שהאופוזיציה מסתפקת בנאצות, ביקורת על המחדל, על החטופים ועל היחס לחרדים, ולא מנערת את העם מאשלייתו? הבעיה האסטרטגית של ישראל איננה איראן, השוכנת במרחק של 1,800 קילומטרים מישראל, אלא הפלסטינים שחיים קילומטרים ספורים מאתנו.
ישראל לא תזכה בלגיטימציה באמצעות עליונותה הצבאית והטכנולוגית, אלא באמצעות שנוי יחסה לעם הפלסטיני. העולם כולו, כולל העולם הערבי, אינו מסוגל יותר להמשיך להעלים עין מהכיבוש וממשטר האפרטהייד הנכפה על הגדה המערבית ועל עזה. מאבקה של ישראל על קיומה אינו יכול לבוא על חשבון קיומו של העם הפלסטיני. העובדה שהממסד הפוליטי והביטחוני בישראל, מימין ועד שמאל, מתעלם מעובדה יסודית זו, מכינה את הקרקע לפרוץ האסון הבא. אפשר להרוס את כל עזה, אפשר לחסל את מנהיגי חמאס, אבל אי אפשר לחסל את הרצון הטבעי של חמישה מיליון פלסטינים לחיים של כבוד, שוויון וחופש.
העיוורון המדיני הזה הוא שמהווה סכנה ממשית לקיומה של החברה הישראלית. הוא לא רק יוצר את התנאים להמשך שפיכות הדמים, אלא הוא קרקע פורייה לגידולם של הגורמים הפשיסטים ששואפים להפוך את ישראל למדינת הלכה משיחית. שורשיה של ההפיכה המשטרית נטועים עמוק בכיבוש, מאחר והאידאולוגיה הפשיסטית מקטלגת את בני האדם על פי השתייכותם האתנית והדתית. בעיני הימין, הפלסטינים אינם נחשבים לבני אדם שווי זכויות, ועל כן כל מי שתומך ברעיונות ליברליים ובערכי השוויון והדמוקרטיה מוגדר גם הוא כבוגד ואויב העם. חזון "הניצחון המוחלט" של נתניהו הוא בעיקר נבואת שקר המנותקת מהמציאות. במובן זה נתניהו לא השתנה, הוא עקבי בדרכו מאז ומתמיד.
הנורא מכל הוא שאין היום מפלגה או מנהיג שמסוגל להציג אלטרנטיבה מדינית. נראה כי לא למדנו לקח מה- 7 באוקטובר, לא הבנו שהשלום מתחיל מהבית, ושעל מנת להגיע לשלום עלינו לחלוק שווה בשווה זכויות ומשאבים כלכליים שמאפשרים שוויון בין ישראלים לפלסטינים. ללא תנאי היסוד הללו לחברה הישראלית לא תהיה תקומה.
כתיבת תגובה