"תא"ל גדי איזנקוט, מפקד כוחות צהל בגדה, מעריך (בראיון לידיעות אחרונות) כי הטרור יימשך עוד שנים ארוכות. האמת המרה היא שאין ניצחון מוחלט במאבק הזה" הציטוט הזה מופיע בספרם של אבי יששכרוף ועמוס הראל "המלחמה השביעית" שיצא לאור בשנת 2005, ובסופו כותבים המחברים כך: "הוא (איזנקוט) צופה כי גם צעיר בניו, כיום בן חמש, יילחם בשטחים". הדברים המצמררים הללו נאמרו לפני 20 שנה והם נראים כאילו נאמרו היום, אלא שהיום, הן מופנות כביקורת על נתניהו המדבר על "הניצחון המוחלט" ונגד סירובו לתת עדיפות עליונה לשחרור החטופים על פני חיסול החמאס. גם היום חוזר איזנקוט ואומר "הטרור יימשך עוד שנים ארוכות" אבל לחטופים אין זמן. נשחרר את החטופים ונמשיך לאחר מכן להילחם בחמאס. זאת גם התפיסה הרווחת בקרב אנשי המחאה, גנרלים בדימוס ומשפחות החטופים. הנבואה המצמררת של איזנקוט התממשה בצורה הטרגית ביותר כאשר בנו הצעיר, בן החמש אז, נפל בקרב ברצועת עזה. שני דברים לא הצליח איזנקוט לנבא, את טבח ה7 באוקטובר, המכה האסטרטגית הגדולה ביותר בתולדותיה של ישראל, שהנחית אותו טרור, נגדו נלחם איזנקוט לפני 20 שנה, ואת העובדה שבנו לא רק יילחם נגד הטרור אלא שיפול בקרב. איזנקוט לא דמיין שה-7 לאוקטובר אפשרי ובוודאי שלא יכול היה לדמיין את מות בנו האהוב.
להערכות האלה נחשפתי תוך כדי צפייה בראיון שהעניק איזנקוט לתוכנית "פגוש את העיתונות" ביום שבת ה-13 ליולי, שם הוא פורס את מלוא השקפתו הביטחונית מדינית. מה שהסב את תשומת ליבי הוא היתכנות הקשר שבין המאבק בטרור וקיומה של חברה ליברלית. בפרפרזה על דבריו הוא בעצם מתמודד עם השאלה, איך ניתן לקיים חברה חופשית ודמוקרטית לצד מה שהוא קורא טרור והעולם קורא כיבוש.
הדבר המחריד בדבריו של איזנקוט, גם לאחר אירועי ה7 באוקטובר והמחיר האישי הכבד שהוא נאלץ לשלם, שהוא לא שינה את עמדותיו בפסיק. מה שהיה הוא שיהיה, ומכאן המסקנה ההגיונית היא שאי שם, בעוד 20 שנה, הטרור שוב יפתיע ואחד מהנכדים שלנו ייפול בקרב. זהו העתיד על פי איזנקוט והוא בנוי על התפיסה שהפכה לקונצנזוס לאומי ומחברת בין הימין והשמאל: אין כל היתכנות להסדר מדיני, אין כל פרטנר פלסטיני לשלום והבעיה הפלסטינית היא ביסודה בעיה ביטחונית שעל ישראל לנהל אותה, לווסת אותה ולהילחם בה אבל לא לפתור אותה. זאת "הקונספציה" שממשלות ישראל שתפו עמה פעולה. הם האכילו והכילו את החמאס ונתנו לקטר להכניס מיליארדי דולרים שהושקעו במנהרות הארורות.
אם הבסת החמאס על פי תפיסתו של איזנקוט לא ניתנת לביצוע איך הוא מגדיר את הניצחון? "הניצחון של מדינת ישראל היא היכולת להילחם בטרור בנחישות, במיקוד, בלי שזה משנה סולם הערכים של החברה הישראלית ומאפשר לנו להמשיך לפתח מדינה חזקה מתקדמת איכותית שהצעירים רוצים לגדול בה והיא אבן שואבת ליהודי העולם. ואסור לנו ליפול לחור השחור שהטרור רוצה להפיל אותנו בתוכו." וכאן נמצאת תמצית התפיסה הליבראלית: לקיים כיבוש "בלי שזה משנה את סולם הערכים של החברה" – על זה מתנהל בישראל המאבק בין הימין לבין השמאל. הימין טוען שלא ניתן לקיים את המשטר הדמוקרטי ולהילחם באותו הזמן בטרור. הוא טוען שהדמוקרטיה בהתגלמותו של בג"צ מהווה מכשול למלחמה בטרור כי הוא מתבסס על אמנת ג'נבה, החוק הבינלאומי, זכויות האדם, ועוד עקרונות אוניברסליים המגבילים את היכולת של המדינה להילחם בטרור. כיבוש אפשר לקיים רק על בסיס שלילת זכויות בסיסיות של האזרחים הפלסטינים.
העצוב בתפיסתו של איזנקוט, המגובה בתנועת המחאה, שהפכה את הדמוקרטיה לדגלה העיקרי, הוא שהממשלה הנוכחית היא ההוכחה האולטימטיבית שלא ניתן לקיים כיבוש מבלי שזה ישנה את סולם הערכים של החברה הישראלית. פרשת החייל אלאור אזריה הייתה קו פרשת המים ואות אזהרה ברור כי הניסיון להפריד בין קיום כיבוש על אוכלוסייה אזרחית לבין שמירה על ערכים דמוקרטים הוא בלתי אפשרי. החייל אלאור אזריה ירה למוות בפלסטיני שהיה מעורב בפעולת טרור כאשר הוא כבר שוכב על הכביש מנוטרל ולא מהווה סכנה לחיי החיילים. זה קרה במרץ 2006, גדי איזנקוט היה אז הרמטכ"ל משה יעלון שר הבטחון וביבי נתניהו ראש ממשלה. בעוד יעלון ואיזנקוט גינו את החייל הרוצח בטענה שפגע בערכי כבוד האדם וטוהר הנשק, ח"כים מהימין, מנפתלי בנט ועד אביגדור ליברמן תמכו בחייל. בתחילה תמך נתניהו באיזנקוט ויעלון, אבל כאשר הבין לאן הרוח נושבת התהפך ופסק: "חיילי צה"ל, הילדים שלנו, עומדים בפני התקפות טרור רצחניות מצד מחבלים שבאים להרוג אותם. הם צריכים לקבל החלטות בזמן אמת, בתנאי שטח, בתנאי לחץ, בתנאי אי ודאות." שר הביטחון יעלון התפטר מהממשלה והוא היום מראשי תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית.
כוחו של הימין בישראל מושתת על אמת פשוטה וקליטה: כיבוש ודמוקרטיה לא הולכים ביחד. מדינת ישראל סובלת מסתירה מובנית בהיותה גם יהודית וגם דמוקרטית. חוק הלאום שנחקק בשנת 2018 קובע "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי…זכות שבמדינת ישראל היא ייחודית לעם היהודי". באוגוסט 2018, כתבתי ב"הפגנת השמאל הנפקד": "חוק הלאום אינו סוף הדרך, על מנת להשלים את המהפכה החוקתית של הימין מחכה לנו בפתח "חוק יסוד החקיקה" שיגדיר בצורה ברורה את גבולות הביקורת השיפוטית. במילים אחרות הערבים הם התירוץ, אבל המטרה היא לשנות את אורחות החיים הליברליים והמרחב הדמוקרטי ממנו נהנה הרוב היהודי."
עברו מאז 6 שנים אבל ההשערה שלי התממשה במלואה עם הקמת ממשלת הימין והכרזת שר המשפטים יריב לוין על כינון המהפכה המשפטית בינואר 2023. העיקרון ברור, דמוקרטיה כן אבל רק ליהודים, גורלם של הפלסטינים לחיות במשטר אפרטהייד. מה שאיזנקוט ותנועת המחאה מציעים היא אשליה, זהו ניסיון נואל לעצור את הרכבת הפשיסטית שמזמן יצאה מהתחנה.
למרבה הצער הוויכוח "האידאולוגי" המתנהל זה שנים רבות בישראל מוביל למבוי סתום. יתר על כן, הוא הוביל למהפכה המשטרית ולאסון הנורא של ה-7 לאוקטובר. הפתרון של הימין הוא להטיל אפרטהייד על עם שלם בעוד התשובה של השמאל היא לחיות עם הכיבוש כאילו הוא "רסיס בישבן". איך ייתכן שאחרי טרגדיה בממדים של ה-7 לאוקטובר, וההפיכה הפשיסטית, החברה הישראלית ממשיכה לדבוק באותה תפיסה שהביאה אותה עד כדי סכנה קיומית של ממש, גם במישור הבטחוני וגם במישור המשטרי. 5 מיליון פלסטינים החיים בין הירדן לבין הים הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, לא ניתן להעלים אותם, להתעלם מהם או להיפרד מהם. אותה אמירה אומללה של איזנקוט שהטרור ימשיך ללוות אותנו גם בדורות הבאים טומנת בחובה את התובנה שהפלסטינים הם כאן היום וגם בדורות הבאים. ואם לאחר 57 שנות כיבוש, ואחרי 20 שנה מאז הנבואה המחרידה של איזנקוט הגענו עד הלום, אולי הגיע הזמן לשנות את הדיסקט ולהבין שכיבוש ודמוקרטיה אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת, שמדינה יהודית ודמוקרטית מהווה סתירה מובנית, ושהדרך היחידה לקיים חברה דמוקרטית ולמנוע עוד טבח נורא היא לחפש כל דרך, כל נתיב, כל נקודת אור בצד הפלסטיני שיהיה מוכן לחיות על פי ערכים דמוקרטים אוניברסליים ועל בסיס שוויון מלא בין כל תושבי הארץ הזאת שבין הנהר לבין הים.
כתיבת תגובה