אום אל-פחם לפלסטין או רמאללה לישראל

עסקת המאה היא חזון יותר משהיא תוכנית מעשית, היא מסמך תעמולה ציוני רביזיוניסטי יותר משהיא מסמך מדיני. למעשה היא מקבץ של מה שמכונה talking points של חברי הממשלה בכל הופעה בפני אמצעי התקשורת כאשר הם מציגים מציאות מדומה. זו תואמת להפליא את המציאות בה חיים דונלד טראמפ, ג'ארד קושנר, שון הניטי מפוקס ניוז, והכמרים האוונגליסטים.

בעולם המדומה שעסקת המאה מציגה, ב- 1948 נוצרה בעיית פליטים כפולה והדדית; פלסטינים הפכו לפליטים בזמן שיהודים מזרחים הפכו אף הם לפליטים, ולכן הפתרון הוא בקיזוז הדדי. יהודי מרוקו לא ידרשו את זכות השיבה, ובתמורה הפלסטינים יכולים לשכוח מפלסטין. במציאות של היום פליטים יהודים נתונים כרגע להסגר בספינת תענוגות מול חופי יפן עקב התפרצות מגפה הקורונה, בעוד שעמיתיהם הפליטים הפלסטינים נהנים מחופש תנועה בתוך מחנות הפליטים העלובים בהם הם חיים. ישראל היא הקורבן, והפלסטינים מהווים כנופייה של טרוריסטים השואפים להגדרה עצמית ומדינה, אבל לא עומדים במינימום התנאים כדי לזכות בעצמאותם.

במציאות הזאת לישראל יש זכויות היסטוריות, בעוד שלפלסטינים יש "שאיפות לא ממומשות". לכן בזמן שהחזון מתיר ליהודים את מימוש הזכות ההיסטורית על כל שטחה של ארץ ישראל, שאיפתם של הפלסטינים תתממש רק באותה טריטוריה שישראל אינה מעוניינת לממש בה את זכויותיה. על השאריות שמותירה ישראל לפלסטינים תקום פסבדו מדינה פלסטינית, כמובן רק בתנאי שהיא תערוב ותדאג לביטחונה של ישראל. למדינה הפלסטינית הזאת לא תהיה שליטה בגבולות, באוויר, במרחב האלקטרומגנטי, היא לא תזכה בנמל או בשדה תעופה, ואם תזכה זה יהיה רק תחת פיקוח ישראלי.

התוכנית הזאת מממשת את תכנית "שתי מדינות לשני עמים" על פי חזונו של יצחק רבין והיא מצטטת את נאומו האחרון בכנסת בו הוא פרס את תפיסתו לגבי פתרון הקבע. הוא קבע שירושלים תישאר מאוחדת, ההתיישבות  היהודית ובקעת הירדן יישארו בשליטה ישראלית, ומה שנותר מעזה והגדה המערבית יהפוך לאוטונומיה פלסטינית, "משהו פחות ממדינה." אלה הם העקרונות שתוכנית טראמפ אימצה והיא נתנה להם את פירושה המלא  בעסקת המאה.

מדהים ש- 25 שנה אחרי רצח רבין, קם נשיא אמריקאי , חולק לו כבוד, ומאמץ את עקרונות מורשתו. הוא עושה את זה בבית לבן בנוכחות של בנימין נתניהו, מי שצעד לפני 25 שנה בצומת רעננה מאחורי ארון קבורה בו כתוב "רבין ממית את הציונות".

25 שנה עברו, ואותו נתניהו לא חוסך שבחים מהנשיא טראמפ, ומכתיר את פרסום החזון שלו כיום היסטורי המזכיר את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בשנת 1948. אין זה פלא שגם בני גנץ הביע את תמיכתו בחזון העונה לכל הצרכים הביטחוניים של ישראל. כמה אירוני, 25 שנים מאז רצח רבין, שנים של פילוג וסכסוך, טראמפ מאחד את הישראלים בשעה שהוא מפלג את אמריקה כפי שלא עשה אף נשיא לפניו.

לאור זאת, וללא קשר לשאלה אם נתניהו יספח או לא יספח את ההתנחלויות לישראל, הקונצנזוס הישראלי החדש התרחב מהסכמה לאומית לספח את גושי ההתנחלויות להסכמה לאומית להחלת הריבונות הישראלית על כל ההתנחלויות ללא יוצא מן הכלל. זאת גם במחיר הפיכתה של "המדינה הפלסטינית" לגבינה שוויצרית מחוררת, כפי שתיאר זאת אבו מאזן עצמו בפני משתתפי כינוס הליגה הערבית. המדינה הפלסטינית הלכה לעולמה. למעשה היא כבר מזמן לא עמדה על הפרק. אלא מאי, התרמית הזאת, עזרה מאוד לכל הצדדים, גם לרשות הפלסטינית, גם לחמאס וכמובן לשמאל הישראלי, הדוגל בהגדרה האבסורדית של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" בו זמנית.

והנה, הרשות הפלסטינית הייתה ונשארה הערבה היחידה למימוש החזון הציוני, ובלעדיה אין התכנות למימוש עסקת המאה. הסיפוח של ההתנחלויות חייב להיות מלווה בהסכמתה של הרשות הפלסטינית לקבל תחת אחריותה כ- 2 מיליון פלסטינים המתגוררים בשטחה, ללא ריבונות, ללא רצף טריטוריאלי, ללא חופש תנועה, ללא שליטה במשאבי המים, והרשימה ארוכה. בלי הסכמת הרשות פלסטינית אין חזון, אין סיפוח, אין ארץ ישראל השלמה, אין מדינה יהודית ואין מדינה דמוקרטית. בקיצור, הרשות הפלסטינית היא המצאה מבריקה של מדינת הסטארט-אפ, ללכת עם ולהרגיש בלי. גם לספח את כל השטח וגם להיפטר מהתושבים הפלסטינים. ואם בהיפטרות מפלסטינים עסקינן, עסקת המאה רוצה להיטיב עם הפלסטינים כדי לעודדם לקבל את החזון הציוני אמריקאי על ידי חילופי שטחים, כדי להגדיל את שטחה של "הפחות ממדינה" המוצעת להם באמצעות שטחים שלישראל ממילא אין בהם כל צורך.

החזון גם מעלה אפשרות, הזויה עוד יותר, אף היא כרוכה בהסכמת הצדדים, שאזור המשולש על כל כפריו יהפוך לחלק מהמיני מדינה הפלסטינית, וזאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, תושבי המשולש ממילא מגדירים את עצמם כפלסטינים. שנית, אותם תושבי המשולש היו אמורים להיות מחוץ לגבולות ישראל ב- 1948 וצורפו אליה מסיבות צבאיות שכבר אינן רלוונטיות, אי לכך אין מניעה להחזיר את הגלגל אחורנית – גם אם לא ברור בדיוק לאן.

וועדת המעקב של ערביי ישראל והרשימה המשותפת הביעו שאט נפש מההצעה, ואף הפגינו עם דגלי פלסטין בבאקה אל-גרביה המיועדת לעבור לצד הפלסטיני, כדי להוכיח את רצונם העז לשמור על אזרחותם הישראלית. במציאות, דרישתה של וועדת המעקב מובנת, כי מי ירצה לעבור ולגור באוטונומיה הנתונה תחת כיבוש ישראלי, ולאבד את הזכויות אזרחיות הבסיסיות שישראל מעניקה להם?

אנשי כחול ,לבן וביניהם יאיר לפיד, מיהרו להודיע ולהרגיע שצעד כזה לא יתקיים. גם החוק הבינלאומי אינו מאפשר העברת אוכלוסיה ממדינה ריבונית לישות שאינה מדינה, ועל פי כל הדעות המתווה של טראמפ לא יהפוך את פלסטין למדינה. אי לכך הסעיף הזה בחזון מראה עד כמה עסקת המאה הזויה ורחוקה מהמציאות. לעומת זאת יש סיכוי יותר סביר, והוא, שהרשות הפלסטינית תחדל מלהתקיים, וזאת משלל סיבות: הסתלקותו בשיבה טובה של אבו מאזן, קריסת הרשות עקב הלחץ הכלכלי המופעל עליה, איבוד כל תמיכה ואמינות בקרב נתיניה הפלסטינים, מתוך הבנה שעצם קיומה מאפשר לישראל להמשיך ולבסס את אחיזתה, כפי שקרה מאז נחתמו הסכמי אוסלו.

במידה וישראל תספח באופן חד צדדי את ההתנחלויות הרשות הפלסטינית תקרוס, וכך ישראל תיאלץ לחזור ולשלוט באמצעות הממשל הצבאי על רמאללה, שכם ויתר הערים הפלסטיניות. מכאן שהסיכוי שאום אל-פחם תעבור לאוטונומיה הפלסטינית הוא סביר עוד פחות מהסיכוי שרמאללה תסופח לאחריותה של מדינת ישראל באמצעות כיבוש ישיר.

החזון המדומה מעמיד בסימן שאלה את המוסכמות שפילגו עד כה את ישראל בין ימין לשמאל. בעוד שהמציאות הפוליטית בישראל מצביעה על קונצנזוס בין הליכוד לבין כחול לבן בכל הנוגע לעתידה של הגדה המערבית ועזה, המציאות הפלסטינית לעומתה, מראה כי מול הקונצנזוס הציוני החדש מתגבש קונצנזוס פלסטיני נגדי שגורס שמדינה פלסטינית לעולם לא תקום.

אם לוקחים את המציאות הזאת על כל חלקיה, אין מנוס מלהסיק ששתי הברירות העומדות בפנינו הן, או משטר אפרטהייד על פי חזונם של טראמפ ונתניהו, או מדינה דמוקרטית אחת בין הים לירדן, שבה חיים ישראלים ופלסטינים בשוויון ובדו קיום אמיתי. האפרטהייד שמציע לנו נתניהו בהסכמת בני גנץ, הוא מתכון להנצחת הסכסוך עד הפיכת החיים בישראל ובפלסטין גם יחד לבלתי נסבלים. אי לכך מי שלא רוצה לחיות במדינה שוויונית ודמוקרטית אחת, ימליץ על גנץ, ימשיך להתחבא מאחורי האשליה של שתי מדינות לשני עמים, ומתוקף המציאות המתהווה יהפוך להיות לא רלבנטי, כשהוא נדחק אל שולי ההיסטוריה.